יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה...אני יושבת, טקס
אחרי טקס, שומעת את השמות, רואה את הצילומים, מקשיבה לסיפורים
של אמא שהילד שלה כבר לא יחזור ובחורה צעירה שהחבר שלה נפרד
ממנה בתמימות ובלי ידיעה שזה לתמיד...אני יושבת, יושבת ובוכה,
לא מפסיקה לבכות...אבל אני לא חושבת על החיילים, על פיגועים
,כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו, מה שלא יוצא לי מהראש זה חברה
שלי שנהרגה בתאונה סתם כך, ואני בוכה, כי זה יום הזכרון ויש
לגיטימציה אז למה לא לנצל את זה. וזה כלכך כואב וכלכך קשה, ומה
לא בסדר איתי שאני בוכה על חברה שלי ביום הזיכרון ??!! |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.