כבר מכיתה א, תמיד אהבתי להציץ מבעד לחלון
ולראות את הכל נעצר, מכוניות עוצרות בצד הדרך מתייחדים עם
הזיכרון עם האנשים שהם איבדו. לכמה דקות כל עם ישראל מתייחד
ברגע של זיכרון, ילדים, זקנים, דתיים, חילונים, ימנים, שמאלנים
פתאום כל הבעיות עוצרות לכמה דקות, כל הדעות הפוליטיות
נעלמות.
הכי מצחיק זה לראות את העובדים הזרים נבהלים למשמע הצפירה, ולא
מבינים מה קרה, יש את אלה שמתחילים לרוץ ולחפש מחסה, יש את אלה
שעומדים כי כולם עומדים ולא נעים להם.
עד כיתה ו' עדיין יש ילדים בכיתה שלי שהיו צוחקים. באמצע
הצפירה פתאום שומעים צחוק עצור.
פעם אחת הייתה ילדה מהכיתה שבכתה, אף פעם לא הבנתי למה היא
בכתה, אתמול ראיתי את אח שלה ואז הבנתי את הכל

היום שאני שומע את הצפירה אני ממשיך ללכת ברחוב, זה לא שאני לא
מכבד את היום ואת ההרוגים פשוט מה הטעם? אני אוהב להסתכל על כל
האנשים, תוהה על מי הם חושבים, את מי הם זוכרים. הם מעמידים
פנים שהם לא רואים אותי, אבל אני יודע שבלב שלהם הם כועסים.
אני אוהב ללכת מהבית שיש צפירה, לא אוהב לראות את אמא בוכה,
אבל ככה אני יודע שהיא חושבת עלי.