לפני שישה חודשים באיזה עיירה עלובה ליד אוסטין טקסס הרג אמיר
לב-טוב, רמת גני,  כומר  בן שבעים ואישתו. לב-טוב ירה בהם
מטווח אפס בזמן שישנו. עדיין לא יודעים איך ניכנס  לדירה, אבל
כנראה היה לו מפתח. וכל הסיפור הזה נראה מה-זה משונה. איך בחור
צעיר, בלי  עבר פלילי, יוצא סיירת, קם יום אחד ודופק כדור בראש
לשני אנשים שמעולם לא הכיר, באיזה  חור נידח בטקסס, ועוד מישהו
שקוראים לו לב-טוב. בלילה שהודיעו על זה בחדשות, אפילו לא
ידעתי, כי בדיוק הייתי עם עלמה בסרט. אחר-כך, במיטה, באמצע
הזיון, פתאום היא התחילה לבכות, ואני ישר הפסקתי, כי חשבתי
שאני מכאיב לה, אבל היא אמרה שאמשיך, שזה שהיא  בוכה זה רק
סימן טוב.

התביעה טענה שלב-טוב קיבל שלושים אלף דולר עבור הרצח, שכל
העניין הזה קשור לאיזה  סיכסוך מקומי סביב ירושה. לפני חמישים
שנה העובדה שהכומר ואישתו היו שחורים, היתה  רק עוזרת לו, אבל
היום זה בדיוק ההיפך. העובדה שהזקן היה כומר, גם כן שיחקה
נגדו.
העורך-דין שלו הצהיר, שאחרי המישפט, במידה ולב-טוב ימצא אשם,
הוא יבקש שירצה את  עונשו בארץ. כי עם כל השחורים בבבתי הכלא
בארצות הברית החיים שלו יהיו שווים פחות  משקית תה משומשת.
התביעה, לעומת זאת, טענה שלב-טוב ממילא ימות הרבה קודם. טקסס
היא אחת המדינות היחידות בארצות הברית שעדיין קיים בה עונש
מוות. אני ולב-טוב כבר עשר  שנים לא בקשר, אבל פעם, בתיכון,
הוא היה החבר הכי טוב שלי. את כל הזמן שלי הייתי מבלה  איתו
ועם דפנה, שהיתה החברה שלו משישית. כשהתגייסנו הקשר ניתק, אני
לא ממש טוב בלשמור קשרים. עלמה דווקא מצויינת בזה, החברות הכי
טובות שלה הן כאלה שהיא מכירה  עוד מהגן. אני קצת מקנא בה על
זה. אני קצת מקנא בה על הרבה דברים.

המשפט נמשך שלושה חודשים. ים זמן, בהתחשב בעובדה שכולם היו
בטוחים שלב-טוב עשה  את זה. אני אמרתי לאבא שלי שמשהו בכל
סיפור הזה נשמע לי לא הגיוני, אנחנו הרי מכיר את  אמיר, הוא
היה אצלנו בן בית, ואבא שלי אמר 'לך תדע מה עובר לאנשים בראש'.
אמא שלי אמרה שתמיד ידעה שיגמור רע שהיה לו מין מבט כזה של כלב
חולה בעיניים. היא אמרה  שמזעזע אותה לחשוב איך הרוצח הזה אכל
מהכלים שלה, ישב איתנו ליד אותו שולחן. אני  נזכרתי בפעם
האחרונה שפגשתי אותו, זה היה בלוויה של דפנה, היא מתה מאיזה
מחלה. זה היה בדיוק אחרי שהשתחררנו מהצבא. באתי ללוויה , והוא
פשוט גירש אותי. הוא ביקש ממני  ללכת בכזאת תקיפות שאפילו לא
שאלתי למה. זה היה בערך לפני שש שנים, אבל אני עוד זוכר  את
המבט השונא הזה אצלו בעיניים. לא דיברנו מאז.

כל יום, כשהייתי חוזר מהעבודה, הייתי מחפש דיווחים מהמשפט
ב-CNN. פעם בכמה ימים יש  עידכון. לפעמים, כשמראים את התמונה
שלו בטלויזיה, אני נורא מתגעגע. תמיד זה אותה  תמונה, מין
תמונת פספורט ישנה כזאת שהוא מסורק בה שביל, כמו איזה ילד בטקס
יום הזיכרון. עלמה נורא נסערת מזה שהיכרתי אותו. זה מעסיק
אותה. לפני כמה שבועות היא  שאלה אותי מה הדבר הכי נורא
שעשיתי בחיים שלי. סיפרתי לה איך אחרי שאמא של ניצן  גרוס
התאבדה, אמיר ואני עשינו לה גרפיטי על הקיר של הבית 'אמא שלך
קפצה'. עלמה חשבה שזה די נורא, ושגם מהסיפור הזה לב-טוב לא ממש
יוצא בנאדם נחמד. הדבר הכי נורא שעלמה  עשתה היה בצבא. המפקד
שלה כל הזמן ניסה לזיין אותה. והיא נאה אותו, בעיקר כי היה
נשוי  ואישתו היתה בדיוק בהריון. 'אתה יכול לדמיין את זה?' היא
שאפה מהסיגריה 'אישתו סחבה את התינוק שלו בבטן, והוא באותו זמן
רק רצה לזיין אחרות'. המפקד שלה היה אובססיבי  לגמרי בקטע שלה,
אז היא ניצלה את זה, ואמרה לו שתסכים להזדיין איתו, אבלו רק
בשביל  הרבה כסף, אלף שקל, אז זה נראה לה הרבה. 'לא עניין אותי
הכסף,' היא כיווצה את השפתיים שלה כשניזכרה 'רציתי רק להשפיל
אותו. שירגיש שבלי לשלם אף אישה לא תירצה אותו. אם  יש משהו
שאני שונאת זה בוגדים.' המפקד שלה בא עם אלף שקל במעטפה, רק
מרוב  התרגשות לא עמד לו. אבל עלמה לא הסכימה להחזיר לו את
הכסף וההשפלה היתה כפולה. היא סיפרה לי שהכסף שלו כל-כך הגעיל
אותה, שקברה אותו באיזה תוכנית חיסכון ועד היום היא  לא מוכנה
לגעת בו בכלל.

המשפט ניגמר די במפתיע, בשבילי לפחות, ולב-טוב קיבל עונש מוות.
הקריינית היפנית ב-CNN סיפרה שהוא בכה בשקט כששמע את גזר הדין.
אמא שלי אמרה שמגיע לו, ואבא שלי אמר, כמו  תמיד, 'לך תדע מה
עובר לאנשים בראש'. בשניה ששמעתי על גזר הדין ידעתי שאני חייב
לטוס
לבקר אותו לפני שהורגים אותו. בכל זאת, פעם היינו החברים הכי
טובים. זה היה קצת מוזר,  אבל כולם חוץ מאמא הבינו. ארי, אחי
הגדול, ביקש ממני שאבריח לו מחשב במכס בדרך חזרה,  והכי הרבה,
אם יתפסו אותי, שפשוט אשאיר אותו במכס ואלך. בטקסס, נסעתי ישר
משדה התעופה לכלא של אמיר. את הביקור תאמתי עוד מהארץ. נתנו לי
חצי שעה. כשנכנסתי לפגוש  אותו הוא ישב על כיסא, הוא היה קשור
בידיים וברגליים. השומרים אמרו שהוא כל הזמן  מתפרע, בגלל זה
חייבים לקשור אותו, אבל לי הוא נראה ממש רגוע, אני חושב שהם
סתם אמרו,
שהם פשוט נהנו להתעלל בו. התיישבתי מולו, הכל נראה כל-כך רגיל.
הדבר הראשון שאמר לי  זה סליחה, על ההלוויה של דפנה ועל איך
שהתנהג. 'סתם התרשעתי עלייך,' הוא אמר 'זה לא  היה בסדר.'
אמרתי לו שכבר מזמן שכחתי. 'זה כנראה ישב לי על הנשמה הרבה
זמן, ופתאום
עם המוות שלה והכל, זה פשוט יצא. זה לא בגלל זה שהיית שוכב
איתה מאחורי הגב שלי, נשבע  לך, זה רק בגלל ששברת לה את הלב.'
אמרתי לו שיפסיק לקשקש, אבל לא יכולתי לעשות  שהקול שלי לא
ירעד. 'עזוב,' הוא אמר 'היא סיפרה לי. אבל כבר מזמן סלחתי. וכל
הבלאגן הזה בהלוויה, באמת. סתם התנהגתי כמו אדיוט.' שאלתי אותו
על הרצח, אבל הוא לא רצה לדבר על  זה, אז דיברנו על דברים
אחרים. אחרי עשרים דקות השומר אמר שהחצי שעה נגמרה.

פעם היו מוצאים להורג בכיסא חשמל, וכשהיו מעלים את השלטר, כל
האור באזור היה רועד לכמה שניות, וכולם היו מפסיקים את מה שהם
עושים, ממש כמו בצפירה. חשבתי על-זה, איך  אני יושב בחדר שלי
במלון והאור מתעמם, אבל זה לא קרה. היום הם כבר מוציאים להורג
בזריקת רעל, ככה שאף-אחד כבר לא מסוגל אפילו להרגיש מתי.
הסתכלתי במחוג של השניות  שמגיע לשתיים-עשרה ואמרתי לעצמי,
'בטח עכשיו הוא מת'. האמת היא שאני הייתי זה שכתב  את הגרפיטי
על הקיר של ניצן, אמיר סתם הסתכל, אני חושב שאפילו היה קצת
נגד. ועכשיו הוא  כבר כנראה לא היה חי.

בטיסה חזרה ישב לידי איזה אחד שמן, שהמושב שלו היה קצת שבור,
אבל הדיילות לא יכלו  להעביר אותו למקום אחר כי הטיסה הייתה
מלאה. קראו לו פלג, והוא סיפר לי שלא מזמן  השתחרר מצבא קבע
בדרגת סגן אלוף, ועכשיו הוא בדיוק חוזר מהשתלמות להכשרת מנהלים
לתעשיות עתירות ידע.

הסתכלתי עליו נשען אחורה בעיניים עצומות, לא מצליח למצוא לעצמו
תנוחה על המושב השבור הזה שלו, ואיכשהו עברה לי פתאום בראש
המחשבה שאולי הוא בעצם זה שהיה בצבא המפקד של עלמה. יכולתי
לדמיין אותו מחכה לה באיזה חדר מלון מסריח, סופר לעצמו בידיים
מזיעות אלף שקל. לא יודע, פתאום נורא רחמתי עליו.