נשמעה דפיקה בדלת...
''הדלת פתוחה'' קרא והשתומם מעט על גוון קולו שעייפות שלטה בו.

השעה הייתה שבע בערב והוא זכר שזאת השעה בה קבעו להיפגש.
הוא ידע שיובל לא יאחר.

יובל היה צעיר ממנו בחמש שנים, בחור יפה..כזה בדיוק הוא חיפש
זמן רב.
ושמו היה אהוב עליו במיוחד .
אם לא היה חושש להישמע טיפשי בעיני עצמו, היה מודה שהדבר שהוא
הכי אוהב בחבר שלו, זהו שמו.

ועכשיו יובל נכנס לחדר. הוא התבונן בו, מדי הצבא הלמו אותו.
''האם אני אוהב אותו? מה אני אמור להרגיש אל בחור יפה שאוהב
אותי
מבלי שאבין מדוע?'' . בקול קר, אמר ליובל ''תתפשט, שתה יין''.

ובעודו צופה בשתיקה במדיו של החבר שלו נושרים אל הרצפה חשב
לעצמו :
'' אני לא ממש אוהב אותו, אני כנראה לא יכול לאהוב ''.

יובל עמד ערום וגופו היפה בהק בחשכה,
הוא הפנה את ראשו אל הקיר ושאל את עצמו : ''מה אני יודע בכלל
יודע עליו, מה הוא באמת חושב עלי, מה הוא מוצא בי ?''
''אה כן...'' השיב לעצמו, ''אני החבר שלו... איתי הוא שוכב,
לצדי הוא שותק במשך שעות''.
הוא הושיט את ידו ומשך את הגוף הערום למיטה... דקות ארוכות
נצמדו בחושך ואז הוא הפך את יובל על בטנו והחל לזיין אותו,
מקשיב לקול נשימותיו הקצוב של הנער.

ריח פריחה חריף עלה מהגינה, הם שכבו עירומים מתפלשים בסדינים.

ידו של יובל הייתה מונחת ברפיון על חזהו.
''אני אוהב שהוא נשען ככה עלי'' חשב לעצמו.
''ואני גם אוהב את שמו ואני גם אוהב לראות אותו במדים,
אולי זה מספיק לאהבה... הרי את כל הדברים שאני חושב בתוכי
לעולם לא אוכל לחלוק עם אף אחד...''

הוא נזכר בחלום שחלם לפני כמה לילות, הם הולכים שניהם בירושלים

למרות שמעולם לא בקרו שם. ופתאום יובל מושך אותו בידו לעבר
סמטה צדדית ומראה לו עץ תותים שפירותיו עדיין בוסר.
והוא פתאום מזדעף בלבו וכועס על יובל... אין טעם לקטוף, הכל
בוסר.
אך במקום לצעוק על יובל, הוא מחבקו ושולח את ידיו מתחת לחולצת

המדים. עורו של הנער, כמשי.

יובל לוחש לו שעוד מעט הוא צריך לחזור.
''לאן ?'' הוא שואל ויובל שותק.
ופתאום הוא רוצה שיישאר איתו, שלא ילך.
והוא אומר בתגובה ''כן, כבר מאוחר...'' .
''אני אוהב אותך'', יובל אומר לו והוא רק רוצה לבכות.

יובל לובש את המדים והוא יוצא ללוות אותו עד דלת הכניסה.
מקשיב לקול פסיעותיו היורד במדרגות, כמו מנסה לזכור את הצליל.

אחר כך נועל את הדלת ובלי משים חוזר ופותח אותה...