מותו התקרב אליו כמו שמועה המשוטטת ברחובות, נלחשת מפה לאוזן
והוא... ערב ערב היה שולח לקרוא לי לבוא לנגן לפניו, כמו דוד
שניגן לשאול.
בחדרו ניצב פסנתר גדול ועליו הייתי פורט. פורט ומביט בו שכוב
במיטה הגדולה עטוף בסדיני פשתן רכים, כפרפר משי ענק לכוד ברשת.


ביומו האחרון כשהגעתי לחדרו הוא ישב עירום על הכורסא הוורודה
וגופו היפה ועיניו הגדולות נראו כמצפים לבאות.
בצדו השמאלי של חזהו היה פעור סדק ויכולתי לראות את לבו פועם
ברפיון .
''בוא נגן לי,אהובי'' הושיט לקראתי את ידו אך היא נשמטה
בחולשה.
''בוא נגן את הסתיו... באקורדים מינוריים '' לחש בתחינה.

התחלתי לנגן כמו שביקש מינורי, שקט ועצוב. בחוץ, השמש דמדמה
לאיטה, נספגה גוועת אל תוך ים כשרוח החלה לנשוב.
נזכרתי בימים היפים שעברנו ביחד. וחשתי עצב גדול על הפרידה
המתקרבת. רציתי לבכות והכעס גאה בי. כעסתי עליו, על כך שהוא
עוזב, נפרד ממני.

לפתע הסתנן מבין אצבעותיי אקורד מז'ורי עבה.
בזוית עיני ראיתי אותו מתקפל כאילו סכין ננעץ בסדק לבו. ''רק
אקורדים מינוריים, מינוריים'' קרא לעברי נואש כאילו ניחש את
תחושת הכוח האצורה באצבעותיי שהמשיכו להכות בקלידים.
ואקורדים מז'וריים כבדים הציפו את החדר ונספגו בשטיח הכבד.

הקרע בלבו הלך וגדל, עיניו יצאו מחוריהן וזנקו לעבר הפסנתר,
כמו מנסות להפסיק את הנגינה, להחזיר את הדברים לקדמותם.
ואני בחוזקה הטחתי את מכסה הפסנתר, יצאתי מן החדר ובלבי ידעתי,
שאני, רצחתי את האהבה.