הנערים המשיכו לרקוד בחלומותיי גם כשהתחלתי להזדקן. אמנם לא
הרבה שנים עברו עלי אבל הזקנה נתנה בי סימנים ואני נתתי בה,
כדי שנוכל לזהות היא אותי ואני אותה. וכך התחלתי להעביר איתה
שעות על גבי שעות לבד...שנינו היא ואני.

כשהגיע העירה חודש יוני, כרזות צבעוניות התעופפו אל תוך
המרפסות, כאילו קרקס עבר את הירקון. רציתי ללכת עם כולם,
לשתות, לרקוד. אבל היא , היא תקעה בי את מבטיה מלאי האשמה
והבוז ונשארתי איתה בבית.

לאט לאט התחלתי לשנוא אותה, חשתי שאין בינינו לא כלום וסתם היא
באה, כמו מכתב שטעה בכתובת. ניסיתי להתמרד, יצאתי בהיחבא אל
הרחובות, אך היא נתנה בי סימנים שכולם היו יכולים לראות. וכך
חזרתי לילה אחר לילה והנחתי לה לגהור מעלי מתנשפת כולה ואז
נרדמת עד הבוקר ואני בעיניים פקוחות מביט כל הלילה בנערים
הממשיכים לרקוד בחלומותיי, על קירות חדרי ובמועדוני העיר.

הזקנה הייתה מתעוררת מוקדם ומעירה אותי ללכת להביא לה לחמניות
טריות מן המכולת. ואני, חיכיתי, בוקר בוקר, למשאית המאפיה
ודמיינתי את עצמי בורח רחוק רחוק בין מדפי הלחם הטרי, כאילו
המשאית הגדולה הייתה עגלת צוענים נודדת, בשעות שלפני עליית
האור.

היו ימים שהזקנה התעוררה מאוחר ונותרה במיטתה לאורך כל שעות
היום ובכתה על זקנתה. אני כמובן הגשתי לה כוסות תה והכנתי
לארוחת הערב תבשיל ירקות חריף במיוחד. היא, שהבחינה בכל,
הרגישה מיד שאני מנסה לרצוח אותה. להפתעתי המרובה היא לא כעסה
ואף טענה שזה נורמלי לחלוטין, ואני שהרגשתי נבוך הגשתי לה
למחרת סתם סלט ירקות.