היום נמסר לי הג'יפ החדש שלי.
החזרתי בטרייד אין כמו גדול את הישן (בן שנתיים- ממש ענתיקה),
זוכיתי עליו בכמה גרושים (שלושים וחמש אלף דולר...) וקבלתי
לרשותי את המלך החדש, ג'יפ מתוצרת טויוטא פראדו קצר בצבע ירוק
בקבוק.
מבטי הערצה נשלחו אלי בדרך לתחנת הדלק, המתדלק גילה אף הוא
אמפאטיה, החמיא לי ומילא סולר בזהירות.
אחר כך ניגב את שזלג וברך אותי לשלום, כמעט ונפרדנו בחיבוקים,
לא יודע למה, אולי מתוך האושר שלי, זה נראה מתאים כל כך.
אופסססס פקק...אני שונא את הפקקים האלה שתמיד מולידים מתוכם
קבצנים מביכים שמזכירים עליבות, זו הבעיה היחידה שלי איתם,
בחיי, לא קמצנות לתרום להם, כל המגע הזה עם הזוהמה עושה לי רע,
כמו לראות תאונה עם פצועים, אני מקווה שהצלחתם להתחבר אלי,
להבין שאני לא איש רע בסך הכל.
הנה הוא בא אלי: מסריח, צולע, מצולק, בלוי בגדים ומוזנח, כל
הסרט קומפלט, נו מזה הוא מתפרנס בסופו של דבר.

הפניתי מבטי בהתעלמות מופגנת ללא הועיל.
הקבצן דפק על חלוני, כשניסיתי לנפנפו סימן לי בחוסר סבלנות שלא
כסף הוא רוצה ממני והתעקש שאפתח.
"כן" (חייכתי חיוך מאולץ)
"מוכר את הג'יפ" ?, שאל וסקר אותו.
"לא" עניתי, "לא מוכר".
"למה לא" התעקש להציק.
"ככה לא, לא מוכר, כי היום הוצאתי אותו מהחברה, עם אפס
קילומטר" קיוויתי שבכך יעזוב אותי.
"כמה עלה לך ?" שאל בדידקטיות מביכה ובהתעניינות לא אופיינית.

"מאתיים וארבע אלף שקל" עניתי מרגיש פתאום שלא בנוח.
" תמכור לי אותו במאתיים ועשר אלף שקל ?" שאל בשיא הרצינות.
"לא לך תקנה מהחברה חדש, עזוב אותי".
"שום דבר" ענה בחשיבות, " אצלי זה עקרון- לא קונה ישר מהחברה".

"לא מוכר" סיכמתי.
"טוב" ענה הקבצן מאוכזב, "יש עליך איזה שקל ".
"לא" עניתי, לא הסכמתי להיות עבד למניפולציה שלו.
"טוב, אז קח שיהיה לך", זרק לי פנימה דרך החלון, והלך.