אתה בחרתנו
מכל העמים
להיות נידונים
לכבוש את ההר חגורים
או לשכב על מזבח עקודים
ועומד מעלינו במאכלת  אדם
ולא אברהם הוא
ועיניים מציצות מהסבך
ולא עיני איל הם
וקול נשמע
ולא קול מלאך משמים
אלא קול בכי תמרורים מהארץ,
שבולעת גופותינו אחת אחת
בחיבוקי רגביה.

אצלנו המלאכים
מרפרפים בכנפיהם
כמו יונקי דבש
שהסתבכו בסבך
ולא צוף בפיהם אלא
דומיית דמע
על יהלומי הכתר
יפי הבלורית
שנזורו אחור.

אומרים שאין אדם
שיבוא במחיצתם
כי פניהם מאירים
באור-שבעת-הימים
ואני רואה מצבות מצבות
ומעגלי זרים
שנערמים ערימות ערימות
ופנים אדומות של אלמנות צעירות
במשקפי שמש שחורות
שבוכות ומבכות...