אני חייב לכתוב משהו. עכשיו. לא בעוד דקה ולא בעוד שעה. עכשיו.
וזה בוער בעצמות ואתה יודע, אבל ממש, שלא יצא לך כלום. נאדה.
גורנישט. שלא תוכל להוציא מעצמך אפילו שמצוץ של משהו ראוי.
אפילו לא לחלוחית של מקוריות. ההשראה שלך עברה דירה, ניתקה את
הטלפון וזרקה את הנייד לאלף עזאזלים, אם אי פעם היא בכלל עצרה
אצלך אפילו כדי לשתות איזה קפה.

אבל מה לעשות? חייב או לא? בטח חייב. בוער כבר אמרתי? שיט,
אמרתי. אתם רואים? אפילו בקטע של התזאורוס יצאתי פארש.

אז אתה מושיב את עצמך מול הנייר הלבן והמרצין ובוהה בו, כאילו
כתוב עליו משהו בדיו סתרים. כן, בואו תראו, אני רק מדליק נר
מאחוריו ורואים הכל! זה מדהים!

ויש את הקטע עם העיפרון. אתה מעביר אותו בין האצבעות כמו איזה
פרופלור של מסוק שנתקע אחרי חצי סיבוב. בדיוק כמו המוזה שלך.

ואז אתה מכריח את עצמך, ומשרבט משהו, העיקר שיהיה, להשקיט את
הבעירה, כמו חולה ניקוטין ששם מדבקה, ונדמה לך שכל המילים
הופכות לניאון ומעליו הכותרת בענק: "מציג היום: חסר השראה".
ואתה משאיר את זה על הנייר שחורץ לך לשון, או פשוט מפסיק אותו
באמצע. פשוט באמ