ירושלים של חמש וחצי בבוקר אמצע החורף קו 13 של פעם אוטובוס
ראשון, חיילת נוסעת רחוק מהבית כובע צמר מנומנם פוקח את עיניו
לראשונה שהאוטובוס שועט לו לכיוון מזרח ירושלים ומיתעורר אל
מול יופיה,כנסיה גבוהה באור כחול אל מול קרניים ראשונות, כיפת
הזהב בוהקת והכותל המערבי ואיזוביו עדיין לחים, מרחוב חטיבת
הצנחנים אל רחוב יפו המיעורר לאיטו שקי הלחמניות ליד בתי
העסק,הראיה זקוף,בנין גנרל"י מראה את השעה והטמפרטורה,כיכר
ציון שרידים של לילה ירושלמי שכול כולו עירבוביה של תיירים
,תמהוניים, אנשים שלא רוצים לגדול ואנשים שלא רוצים להיזדקן.
נסיעה אל תוך רחובות הבירה, והנה אני אחרי שבועיים במדים
מלוכלכים מעט בדרך הבייתה שרה בלב ירושלים של זהב ושל נחושת
ושל אור,ירושלים שלי , עיר נעוריי. כול כך הרבה נאמר עלייך
ירושלים וכאילו לא נאמר די,ירושלים של יופי ושל קדושה ושל דת
ואני שכול כך אהבתי אותך מנסה להשלים איתך עכשיו בין השורות,
תמיד היית ירושלים שלי ,ירושלים שהייתה הבית שלי,שאמרתי גאה
אני ירושלמית וכול כך היתגאיתי באווירה בקסם הזה שבלהיות
ירושלמי ירושלמי הרי תמיד סיפור קצת אחר. ועכשו אני כועסת
עלייך ונמנעת מרחובותייך,משום הפחד משום השעה הנוראית
שהיסתתרתי מאחורי ארגז קרטון בקומה שניה של מסעדה ושמעתי מחבל
יורה בעוברי אורח ואת הרוכלים ובעלי העסקים יורים בחזרה. פחדתי
לצאת אלייך שוב מתחת לשולחן גם לאחר שהכול נגמר ובכיתי עלייך
ועלי,על כך שאני לא אחזור להיות הבן אדם שהייתי ואת לא תחזרי
להיות העיר שהיכרתי.ואני מיסתובבת בך ואני לא יותר מפחד ואימה
ואני מדברת איתך בלילות שאני עוברת בדרך חזרה מהעבודה ורואה
אותך ירושלים שלי בודדה בקדושתך, רחובותייך ריקים ואילו
היוצאים ממהרים לחזור.לפני כמה ימים שהפחד כבר שיתק אותי צעקתי
לך וכבר לא הפריע לי שישמעו שאין בך שום דבר קדוש ירושלים חוץ
מדם מתיך וזעקות פצועייך והשתיקה החזקה מכול בדרך העולה אל
העיר, בפאתיה, בפרבריה, במרכזה. ירושלים שהייתה הוד וגאווה
,בירת מדינת ישראל הפכה לסמל של פחד ,סמל של טרור כול מקום
במרכז ירושלים נחרט ביום זה או אחר על שמותיו,על הרוגיו,על
זעקות השבר,חלונות הזכוכית שאינם,על סיפוריו. ימים של פחד בעיר
שהפכה לעיר רפאים וחיילים טובים ונאמנים בכול פינה מירושלים של
זהב הפכת להיות ציר הדסה ואמבולנס דוהר בדרך לבית החולים ואני
בחלון מיתפללת שזו רק אישה יולדת. מצב של הליכה על קצוות
האצבעות ללכת בשקט בשקט בשביל שאף אחד לא ישים לב ,לא ישמע,לא
ידע שאני פה. ירושלים אני מתגעגעת אלייך וזה מה שהכי כואב אני
מתגעגעת אל עצמי. אני לא רוצה לקום יותר אחרי לילות נוראיים של
פיגועים ששקט המוות עדיין באוויר ,לא להאיץ פעימות ודופק למשמע
משטרה ואמבולנס, לא לפחד לעבור ברחובותייך ולנסוע באוטובוסים.
אני לא רוצה להביע שום דעה פוליטית משום שכבר אין לי כזו,אני
רק אותך ואותי בחזרה.               אני מוכנה להתחלק בך אבל
רק בשביל בנים שיאהבו אותך מספיק בשביל לא לחלל אותך בשום דם.