"נוי תראי את הג'ינג'י הזה" אמרה לי חברתי הטובה אדווה. הייתי
בשוק!ג'ינג'י?! "ג'ינג'י אדווה?" שאלתי בתדהמה "כן,תראי
ותשתקי!" אמרה לי בהחלטיות. חשבתי לעצמי טוב נו לאדווה יש טעם
אם היא אומרת שעליי לראות אז יש משהו טוב. הסתכלתי וראיתי את
הבחור הכי מקסים בכל הארץ, בכל העולם, בכל היקום! לאחר
שהתעשתתי כלומר לאחר כעשר-חמש עשרה דקות אמרתי "אלוהים! אני
חושבת שאני מאוהבת" כמובן שאמרתי זאת בצחוק אך חיוך מפגר היה
תלוי על פניי כל היום. מאז אותו היום כל פעם שטיילנו בבית הספר
וראיתי אותו לא יכולותי להסיר את עיניי ממנו.
ביום בהיר אחד לאחר כמה ימים באה אליי אדווה עם חיוך ערמומי
"גיליתי איך קוראים לו" הרגשתי ב"היי" "נו,למה את מחכה?תגידי
כבר" אמרתי לה בחוסר סבלנות  'oran'  היא ענתה לי האם ייתכן
הדבר? איך זה יכול להיות שככה נפלתי ברשתו כשהוא בכלל לא שם
אותה!
זהו!הרגשתי שאני חייבת לומר לו משהו. באחד טיוליי הבוקר
המסורתיים שלי ושל אדווה ראיתי אותו הלך לו לאט כאילו שכרגע
התעורר. נורא פחדתי שהוא יחשוב "מי זאת המפגרת הזאת ולמה היא
מדברת איתי".
במקום לומר לו שלום התעטשתי! התעטשתי לידו! ובמקום לברוח הוא
אמר לי לבריאות מתוך נימוס. וכך החל לו מינהג שמאד אהבתי כל
פעם שראינו אחד את השנייה אמרנו "שלום" ו"מה המצב?"
יום אחד כשהמורה התעצבנה עליי ובגלל שהיא כל כך אוהבת אותי היא
שלחה אותי ללמוד בספרייה. בעודי יושבת שם עובדת ברצינות התיישב
מולי מישהו, לא התייחסתי אליו והמשכתי לעבוד אך הרמתי את ראשי
במהירות כששמעתי את קולו המקסים "אין התייחסות?" "לא ראיתי
אותך" אמרתי במעט בילבול. הוא התחיל איתי שיחה...
"את יודעת שלא אמרת לי את שמך" אני אחסוך לכם את השאר כי הוא
לא כל כך חשוב אבל אני אגיד לכם שביום שישי באותו השבוע יצאנו
ונורא נהינו והתאהבתי!
יצאנו במשך ארבע שנים! למען האמת אנו עדיין יוצאים...