היום היה יום כיף לי מאוד. הלכנו כולנו, אני אמא ואבא ונסענו
ללונה-פארק ושמה היו הרבה אנשים ושיחקתי במשחקים, אבל לא על
רכבת השדים כי אמא אמרה שזה מפחיד מידי ואבא אמר שאני קטנה.
וקנו לי בלון, יפה ואדום כזה, עם חוט ורצתי בכל הפארק עד שכמעט
הלכתי לאיבוד. אבל אמא באה ואמרה לי שאני לא אברח לה יותר ככה
בחיים, כי היא דואגת ואבא צחק ואמר שאני פראית כמו שד. ואז
נסענו הביתה וקנינו בדרך גלידה וראיתי טלויזיה בשעות למבוגרים.
אז אמא הלכה לישון ואני כבר הייתי עייפה ופיהקתי אז אבא השכיב
אותי במיטה. ואז הוא הוריד לי את המכנסיים.

היום לא היה טוב, כי המורה צעקה עלי בכיתה ואז הילדים צחקו. אז
עשיתי ברוגז עם תומר כי הוא אמר ששיקרתי לו, אפילו שלא שיקרתי
באמת, אבל הוא אמר. אז עשינו ברוגז והלכתי הביתה לבד.
ורק אבא היה בבית, כי אמא הייתה בטיול בעבודה, והוא שאל אותי
מה קרה כי בכיתי, אז אמרתי לו על היום הרע שהיה לי והוא אמר
שזה בסדר ושאני אלך להתקלח, הוא יכין משהו לאכול שאני אוהבת
ואז אני ארגיש יותר טוב.
אבל כשהייתי במקלחת אבא גם נכנס מהדלת והוא אמר שאני לא נקייה
ושהוא צריך לעזור. ואז אבא נגע בי עם הסבון, עד שהסבון נפל אבל
גם אז אבא המשיך לנגוע.
אחר-כך כבר לא רציתי לאכול ובכלל לא הרגשתי טוב אז הלכתי לישון
ואבא אמר לתת לו נשיקת לילה טוב אז אמרתי שאני לא רוצה והוא
כעס.

אתמול בלילה אבא שוב נגע בי, אבל לא במקלחת. הוא נכנס לחדר שלי
בלילה כשהייתי ישנה ושם את היד שלו אז התעוררתי. אז הוא אמר לי
שזה בסדר, אפילו שזה כאב לי ואז הוא יצא ולא הצלחתי לישון.
בבוקר הלכתי ליד החלון והבטתי החוצה. וחשבתי אם אבא ירצה לגעת
לי גם אני אקפוץ מהחלון כי אז אני אהיה על הכביש ואני אהיה
מתה. אז אני לא יודעת אם אבא ייגע בי.
ואחר-כך אמא חזרה והייתי שמחה כי היא הביאה לי סוכרייה מתנה.
והיא שאלה אם הכל בסדר ואבא אמר שכן, שהסתדרנו יופי ביחד ואמא
חייכה ונתנה לי חיבוק. ואז בלילה שוב הלכתי לישון אבל עכשיו
הצלחתי להירדם טוב.

עכשיו שוב אני מרגישה רע למרות שאבא קנה לי מתנה. יש לי את
הבובה הכי יפה בעולם במתנה ואבא אמר שזה מגיע לי.
בבית-ספר גם היה טוב, כי תומר אמר שהוא מצטער, כי המורה אמרה
לו להגיד וגם אני אמרתי ועכשיו אנחנו שוב חברים. סיפרתי לתומר
על הבובה מתנה שלי והוא אמר שבובות זה למטומטמים אז אמרתי לו
לא נכון וכמעט שוב היינו ברוגז.
אחר-כך אמא שלי הכינה ארוחת ערב שאני אוהבת וראינו את הסידרה
בטלויזיה ואמא ואבא צחקו וגם אני צחקתי.
אחר-כך הלכתי לחדר שלי בשביל להלביש את הבובה החדשה שלי מיסי.
בשביל להלביש את מיסי הורדתי לה את הבגדים ועזרתי לה לשים
בגדים חדשים. ושאלתי אותה עם אבא נגע גם בה בלי בגדים, אבל היא
לא ענתה.

עכשיו כואב לי שוב בגלל אבא, אבל הוא אמר לי לא להגיד. אז
נשארתי לבד בבית היום בלי תומר ורק עם מיסי הבובה שלי מתנה.
ניסיתי לראות טלויזיה ואכלתי במבה בסלון, למרות שאמא לא מרשה,
בגלל שאני לבד בבית. אבל עדיין כאב לי מאוד ולא ידעתי מה לעשות
אז טילפנתי בטלפון ואף אחד לא ענה.
אז הלכתי שוב לחלון ופתחתי אותו והבטתי החוצה. ושוב כאב לי, אז
הבטתי למטה וראיתי כביש מרחוק, ושוב חשבתי אם אבא ייגע בי אם
אני אצא מהחלון ואפול לכביש. אבל אני לא ידעתי ושוב כאב לי אז
נשענתי קדימה יותר.


היום ישבתי וראיתי את אמא, יושבת ליד השולחן וקוראת את היומן
שלי. כשהיא הניחה אותו על השולחן היה לה דמעות בעיניים והיא
ניגבה אותם עם השרוול. אחר כך היא קמה והלכה לחדר שלי, והכל
היה כל-כך נקי ומסודר, אפילו המיטה שלי הייתה נקייה, עם השמיכה
פרוסה עליה יפה, למרות שאני השארתי אותה בבלגן. ואז אמא פתחה
את המגירה שלי, מתחת לשולחן ושמה את היומן שלי בחזרה במקום שלו
ואז היא עמדה בחדר והביטה סביב.
אז אמא יצאה מהחדר וסגרה את הדלת אחריה. והמשיכה לבכות.





למי שלא מכיר, זה לא סגנון הכתיבה הרגיל שלי. הסיפור מבוסס על
הסיפור "עדיף שלא אהיה בכלל" מאת אדוה כהן שמופיע, כן כן, פה
בבמה! אז אתם מוזמנים לקרוא...