הילד בוכה בקולי קולות.
בין דמעה לדמעה הוא שואל שאלות.
שאלות כה רבות
שתשובה להן אין.
מלבד השאלה הזאת,
אך הוא ילד עדיין.

והילד בוכה וצועק וזועק
ולב אחותו הקטנה דופק.
מרגיעה הקטנה ומלטפת ראשו:
"שן, אחי, ועל אימא תחלום".
מלטפת ראשו והילד נרדם
ולנגד עיניה מראות הזוועה והדם.
תמונות אמיתיות של סרט אימה,
של גוויות ונכים ופצועי מלחמה.
וזיכרון אחרון של אימה,
שנורתה כאילו היתה בהמה.

בוכה הילדה ואין מי שירגיע
והשחר עולה והבוקר מפציע.
מתעורר אחיה מבלי שתדע
ואוחז בעדינות בידה.
"מה קרה לך, אחות יקרה?"הוא שואל,
ולפתע מבחינה שהוא עליה מסתכל.
"חלום בלהות חלמתי,
ובדמעות התעוררתי.
אך יש לי אותך ואנחנו ביחד,
נהיה חזקים ונגרש את הפחד.
נהיה אמיצים ונזכור לחייך
ולא נשכח את כל מי שהולך".

שותק הילד, מנסה להבין.
אחותו הקטנה משתיקה דאגות.
"ותמיד תמיד בשלום נאמין"
ואוחזת את ידי אחיה הגדולות,
ברכות בחום ובאהבה.
מצדיקה היא את שמה - תקווה.

והיא בליבנו עד כלות הימים
ולה אנו שרים ומודים.
תומכת היא בנו בזמנים הקשים
ולא מרשה לנו לשכוח את אותם האנשים.