כשהחלה הכוננות הגדולה, לא חשבתי שזה יהיה משהו רציני. לאחר
שבוע שבועיים הפלוגה ירדה לביר עסלוג', בדרך בדווים צופים בנו
בהשתאות כאילו סופרים אותנו.
אוהל החפ"ק הוקם מהר מאוד והקדקודים הגיעו לתדריכים. ג'יפיי
סיור יצאו ובאו, והחברה כבר הרימו בקבוק שמפנייה לניצחון. עצוב
כי  החיילים חתמו על הבקבוק לא נותרו עמנו, כאב.
תוך כמה ימים עברנו לצדי הדרכים על יד קיבוץ גבולות.
מילואימניק שגר קרוב  מביא תפוחים לחבר'ה.  אני זוכר שקיבלתי
כמו כולם חבילות מהבית אותם היינו פותחים על שולחן המפקדה
והמפקד תכף הכריז " הכל מקולקל" ובודק.. כמה צחקנו, חבורה
שכזאת.
כאלחוטן, קיבלתי מהמ"פ מלקודים (צפנים) חדשים. אבל אני מרוב
התרגשות שרפתי את החדשים ונותרתי עם הישנים. בקושי ישנתי בלילה
מרגיע את עצמי שאטפל בכך בבוקר אלא שבשבע ושלושים בבוקר נקרעו
השמים! מטס הפוגות שהיווה סימן, הריץ אותי לפקודת המ"פ לזחל"ם
להכריז "סדין אדום" ,.  "תחנות צבי סדין אדום אני חוזר שנית
סדין אדום".
מכאן ואילך השתלשלו העניינים במהירות, סרט נע שאני נזכר בו
במעורפל.
שעטת הזחלמים והטנקים ובראשם ג'יפי הסיור.
בצומת רפיח מטחי יריות מלכודות אש קטלניות ופתאום פיצוץ אדיר.
עלינו על מוקש, התחרשתי. הצלצולים פיצצו את ראשי, הלם ופחד
מוזר.  ניגשתי למכשיר הקשר וקראתי מבלי שאני בכלל שומע "כאן 5,
הכלי של קודקוד נפגע " וחוזר, יותר מאוחר שמעתי על מלכודת
המוות שחיכתה לנו כאן.
אחד מזחל"מי הסיירים נפגע ורוב החיילים נהרגו השמות עוברים
בראשי, לימים ראיתי תמונות שצולמו.
פיניתי את החומר הסודי לזחל"מ המסייעת והתחלתי פוסע על
הקוליסים פסי
הזחל"מ שבצדדיהם בצבצו מוקשים, צעד אחרי צעד עד המבנה הנטוש
שבצומת
כשמסביב מתנהל קרב יריות בתעלות הקשר.  אני לא בטוח שהבנתי
בכלל מה קורה  באותו הזמן מהלם הפיצוץ והמבוכה בהיותי לבד בשדה
הקרב הזה.

בצומת הבנתי שעלי לתפוס טרמפ למלחמה, שמעתם כזה דבר, טרמפ
למלחמה.
עליתי על הזחל"ם של שובל, הכוח  התקדם תוך כדי ירי לצדדים,
בדרך ראיתי שני טנקי פטון ללא צריח הסימנים היו ברורים ידעתי
מי פיקד על אחד מהם, מחריד, הלמות הלב כתופי טם טם. מלחמה.
הפקודה הייתה לנוע לעבר שייך זוויד ולאל ג'יראדי. הדרך נראתה
פנויה אולם לכשהגענו לקצה הגבעה חטפנו פגיעה ישירה בזחליל
מלפנים. ג'יפ הסיור שלפנינו נפגע פגיעה ישירה כל החיילים נהרגו
במקום.  טנקי T34 שהיו מחופרים כמארב סגרו טבעת סביב.
באחת קפצנו מהזחל"ם ורצנו לגבעה הסמוכה.  מעברה השני חיילים
מצריים,
מיד השלכנו את כל הרימונים שברשותנו, צרורות של יריות וכנראה
שהתגברנו.
לפתע ראיתי ג'יפ עם עמוד פנסי פיקוד, כאלחוטן בחטיבה זיהיתי
ישר כג'יפ המח"ט
אמרתי לשובל , והוא רץ להזהיר את המפקד על המתרחש מעבר לגבעה.
הטנק של דינור ניסה לחלץ אותנו ללא הצלחה. קיבלנו הוראה לסגת
בריצה לאחור
רצתי לתוך חפירת הסוואה של משאית מצרית, שכבתי שם דקה בחשש
אולי יש שם מישהו או שהיא ממולכדת ומיד פתחתי בריצת אמוק לגבעה
השניה מאחור.
ככה הלך לי הטרמפ למלחמה.

בזמן שחיכינו בחולות להתארגנות החלה הפגזה.  הרס"ל נפגע קשה
בזרועו מרסיס, החובש רץ לטפל בו, ואותנו הרחיקו עוד לאחור.
תחכו שיגיעו כלים נאמר לנו.
שכבתי שם מאחור על האדמה,  החשיכה החלה לרדת. רק החלו לחלוף
מחשבות על המראות שראיתי וחוויתי ופתאום! פיצוץ עז מחריד
בינינו. זעקות קריאה לחובשים, אחד הסמלים של הפלוגה ניגש אלי
וחבש לי את הרגל. רק עכשיו הבחנתי בפציעה, לא ידעתי לאן לזחול
, לרגע חשבתי להסתתר תחת טנק! הכאבים החלו  להדהד לי בגוף, כל
הלמות הלב גורמות לכאב חד. זחלתי לעבר החובשים, חבשו אותי ומיד
ידיים אחזו בי והעלו אותי לזחל"ם הנפגעים, חלק מהחיילים שם אני
חושב היו כבר מתים.
הנהג נסע איתנו לתאג"ד ליד שייך זוויד, שכבתי שם על אלונקה על
האדמה, רופא
טיפל בי, קר לי אמרתי לו, הביאו לי שמיכה נוספת, ועוד שמיכה
ועוד ועדיין קר לי.
מישהו בא ולקח לי את העוזי, מה יהיה? אני חתום עליו, קר לי ..

לפנות בוקר התעוררתי לקול מוזר, מרחוק נראה טנק אס. יו 100 חסר
צריח
שהופיע משום מקום ושעט לעברנו. טומס הנהג עלה על אחד הזחלמים,
קרא בקשר לעזרה, והחל לירות במקלע ( אולי 20 מ"מ) לעברו.
בינתיים אני ושאר הפצועים מנסים בשארית הכוחות לרוץ אל מעבר
לכביש לכוון האמבולנסים. רק עברתי את הכביש, איבדתי את ההכרה
מרב כאבים.
כך התעוררתי אחר כך בתוך אמבולנס, נוסעים לבית חולים שדה באל
עריש.
פגשתי שם חיילים מהפלוגה, אלו גם ציידו אותי בסיגריות מצריות,
מסוק פינה אותנו לבית חולים בבאר שבע ומשם לתל השומר.
כאן החלה משימה חדשה איך להודיע להורים שלא ייבהלו ביקשתי מאיש
אחד  שהיה שם לטלפן לאבא שלי לעבודה (לא היה לנו טלפון בבית
).
אבי חזר בערב הביתה ואמר לאימי כי עליו לנסוע למפעל בפתח תקווה
דחוף,
איזו המצאה, רק לאחר שראה אותי ונרגע, החליט להודיע בבוקר
לאימי אודות הפציעה.
רק יום  אחד עבר מתוך ששה ימים.