אני חוזר עכשיו מהקבר...
שמתי פרחים - ניקיתי את האבן.
היום ראיתי, שלחייל השכן ערכו טקס יפה.
הייתה המשפחה, היו החברים, הקריאו קטעים, שרו... רוב האנשים
בכו.
ורק אל החייל שלי אף אחד לא בא. הוא נשאר לבד.
אז עשיתי לו טקס משלי - טקס פרטי.
הקראתי לו קטע יפה, שמצאתי בעיתון, שרתי לו שיר עצוב ששמעתי
בדרך, הקראתי לו מכתב דמיוני שאף פעם לא כתבתי... ואפילו הזלתי
דמעה...
החייל שלי...
לא הכרתי אותו.  רק את השם. מילים חקוקות באבן. שם ותאריך. זה
כל מה שידעתי עליו. לא אם היה גבוה, או יפה תואר, אולי היה
תלמיד טוב - מוקף בחברים, או אולי היה מדריך בצופים, אולי הוא
אהב טיולים, והיה מאלו -שפשוט אוהבים  את החיים...
אימצתי אותו - את החייל שלי.
ראיתי אותו שוכב בודד - מוזנח, ולא יכולתי להשאר אדיש...
ניגשתי אליו, ניקיתי, סידרתי, שיהיה לו במה להתגאות.
אני מבקר אותו באופן קבוע. מדבר איתו, מספר לו מה שקורה. מה
בחדשות, מה מעניין. לא ידעתי אם אהב כדורסל או כדורגל, אז אני
מספר לו בכל זאת מה קורה עם מכבי... שידע.
פעם אחת, שאלתי אותו - איך שזה שאף אחד לא בא לבקר אותו... אבל
הוא רק שכב שם, שני מטרים באדמה, ושתק.
למחרת, החלטתי לבדוק. מי הוא היה, מי היתה המשפחה שלו... אבל
אז, הבנתי, שברגע שאדע הכול עליו, שאכיר את משפחתו, ואת תולדות
חייו, ברגע זה, כשדמותו תהיה מולי, הוא יפסיק להיות -   החייל
שלי.