קצת מעורערת, ולא יודעת אם זהו הצעד הנכון, תקראו, ותגידו מה
דעתכם...
הפרקים הבאים של הספר שהתחלתי לכתוב קצת מסבכים את העלילה, קצת
מקשים על ההבנה של הסיפור, אבל עם הפרקים הבאים אחריו אני
מקווה שתחיל להצתייר תמונה יותר כללית.

עומר יצאה משער בית הספר, גוררת את רגליה העייפות מעמל היום.
ביד אחת החזיקה לוח ציור ובידה השניה תווים של השיר שלה, עליו
עבדה כל הלילה לאחר המריבה עם אמה. אם היה משהו שעליו יכלה
להודות לאמה היו אלו המריבות שדיכאו אותה ונתנו לה השראה
לסיפורים ולשירים שכתבה. לאחרונה היא שמה לב שרואים בכתיבה שלה
התבגרות עצומה והיא לא ידעה אם זה בשל הטרדות שפקדו אותה בפרק
הזמן האחרון או משום שהיא פשוט התבגרה ומה שאתמול נראה סתם דבר
פשוט היום מיוחד.
אפילו גיא אמר לה שהיצירות האחרונות שלה עברו שינוי גדול
מהיצירות הישנות. גיא קרא בפליאה את הכתבים האחרונים והיא שמחה
כל כך על שאהב אותם, כי הוא היחיד שעליו סמכה בעיניים עצומות.
היא ידעה כי הוא לא ייתן לה ליפול לעולם.

מבעד למחשבותיה היא ראתה אותו, עומד ביציאה מבית הספר, יפה כמו
תמיד. שערו גולש על פניו העדינות שעוד לא בגרו. על פניו ניתן
היה לראות את הילד שנשאר בו, שנאלץ להתבגר, לעבור אל עולם
המבוגרים הנורא הזה למרות שרצונו היה להישאר ילד חסר טרדות.
על גבו הגיטרה כמו פריט לבוש או יוצר מזה הייתה היא איבר
מגופו. גיא היה מעדיף לתרום א איבריו מאשר לוותר על הגיטרה
שקנה בכספו שלו.

ברגע שראתה אותו נשכחה העייפות, היא רצה אליו פורסת את ידיה
לפניו וחיבקה אותו ארוכות. גיא חיבק אותה ואז הרגיש את כתמו של
צבע השמן הטרי שהיה מרוח על כתפה וגיחך.
"אוי סליחה", התנצלה במהירות ובדקה אם לכלכה אותו.
"איך עבר עלייך שיעור ציור?" הוא שאל כשהתיישב על מדרגות בית
הספר.
"היה ממש נחמד" היא חייכה את החיוך שניתן רק לה, "סיימתי היום
את הציור של התמזגות הפרחים. שרה אמרה שאם התערוכה לא הייתה של
בית הספר יכולתי להציג אותו בשער התערוכה. גם המנהל ראה את
הציור". גיא חייך אליה כשהבין את משמעות דבריה, ועומר המשיכה,

"הוא אמר שיש בציור רמזים מיניים, הוא גם אמר לשרה לעדכן אותו
על הציורים שלי" היא סיפרה בהתלהבות אולם מבט פניה השתנה מעט
"הוא אמר שאם אני המשייך עם ציורים בוטים ומהפכנים הוא יוציא
אותי  מהמגמה".
פניו של גיא התקשו לפתע, הוא ידע כמה טוב לעומר לצייר, כמה
משחררת אותה האומנות. "ומה שרה ענתה לו? הרי היא אוהבת אותך".
עומר חייכה את החיוך האמיתי, זה שרק פעמים אחדות ניתן היה
להוציא מימנה.
"היא אמרה שהיא לא תיתן לו להוציא אותי מהמגמה רק משום שאני
מבטא את עצמי, שלהוציא אותי מהמגמה זה לא פתרון, ושאם הוא
יוציא אותי היא עוזבת". עומר תמיד ידעה ששרה רכז המגמה והמורה
שלה לאומנות  אהבה אותה, אבל מעולם לא חשבה שהיא תסכן את מעמדה
בבית הספר למענה.
שרה אמרה לה לא פעם שלהוציא מילד אומן זה דבר קשה ואילו אצל
עומר האומן קיים גם אחרי שנים של תרדמה.
עומר הייתה אומן אמיתי לטענתה, ושיצירותיה יוצאות מתוך מקוריות
ושאיפה אמיתית לחופש.
גיא חייך למשמע דבריה של שרה, חיוכו הקוסם חשף את גומות החן
שהדגישו את תווי פניו הצעירים-בוגרים.
"יפה עומר, ילדת מהפכות שלי, עכשיו את אומן אמיתי" היא חיבק
אותה שוב, "אז נלך לכיכר?". עומר הנהנה בראשה לאות כן ושמה
עליה את התרמיל ומתח לידה השניה את לוחות הציור.

כשמסתכלים על העננים מבעד העיניים הכחולות שלה רואים דברים
שונים. אם על כרי הדשא בגן העצמאות ישכבו עוד אלף אנשים הם לא
יראו את מה שנגלה מבעד לעיניה.
אנשים עברו מסביבה, מסתכלים עליה, בוחנים אותה, מידי פעם זרקו
הערות גנאי. היו כאלה שנשכבו לידה ושלחו אליה את ידיהם כאילו
היא דומם בגן, בדיור כמו ספסל או פח זבל. והיא הבינה אותם, גם
היא הבינה היום כמה היא חפץ ללא כל צל אנוש, כמו כולם. היא
ידעה שאם מישהו יקרא את המחשבות האלו שעלו בראשה בחודשים
האחרונים יבין כמה שהיא בדיוק כמו כולם, כמו כל מי שניסתה תמיד
לא להראות כמותם. המראה שלה תמיד הרחיק אותה ממוצאה, אף אחד לא
העלה על דעתו שאותה שחורת שיער עם העיניים הכחולות בוהקות
שייכת אליהם. גם הלבוש שלה לא הסגיר אותה וטו דיבורה. דווקא
משום כך רדפו אותה כמה וכמה ארגונים, כי היא נראת אחרת, לא היו
מבינים שזאת היא גם אם היו עליה התרעות חמות.
והנה היא יושבת ומסלקת את המחשבות הבלתי אנושיות שעלו בראשה
בחודשים הקשים האלו, במיוחד שמשפחתה סבלה כל כך.
הכול כבר מאורגן לפירטי פרטים. היא קיבלה תאריך, תדרוך מלא
ואפילו מקום. כל פרט כדי להחזיר כבוד להם, לאלו שתמיד ניסתה לא
להיות כמותם. היא לא הבינה למה היא מוכנה לאבד את כל מה שבנתה
בשבילם, אפילו את החיים שלה. ואיך היא יכולה לחשוב על פגיעה
בנוער, מעירים, שכמוה עוד לא טעמו את טעם החיים.
היא ידעה את המניעה לכל, היא ידעה שהסיבה היחידה שהסכימה לרצוח
את על הערכים שספגה בבית, מהמשפחה, הכול היה כדי שהמגזר יחזיר
להם את הכבוד לו הם כל כך זקוקים. הכבוד שהמדינה שבגללה נגזל
להם הכבוד במגזר לא מספקת להם הכול היה משחק של כבוד, להחזיר
כבוד למשפחה, להחזיר כבוד לעם הזה, לעם שאפילו את שמו היה קשה
לה להגיד בראש כדי לא להיכלל בתוכו.
מה היא תעשה עכשיו, איך יוצאים מכל התסבוכת הזאת אליה נכלאה.
ומה היא צריכה לעשות, להחזיר את הכבוד האבוד למשפחתה או לשמור
על הערכים שהם הורישו לה עוד מינקות.

אבא כל כך יתאכזב אם רק ישמע שעלה לה רעיון כזה, והוא האדם
היחיד שרכש לה כבוד משום שהיא היא, בגלל מה שבפנים ולא בגלל
החיצוניות הישראלית שדבקה בה, שזה כל מה שנתן לה כבוד אצלם.
ככה בתוך הערעורים האלו והיופי שבשמיים, מתוך העיניים התמימות
שלה היא קמה, כך כאילו בידיה החלטה מדויקת, אך בעצם היא אינה
יודעת כלום על רצונה.
לקחה את התיק הענק שלה והחלה ללכת, היא לא ידעה עדיין לאן,
העיקר ללכת.