"תגידי, זה כאב כשנפלת מגן עדן"? אני זוכרת ששאל אותי.
רציתי לענות לו, אבל ידעתי שלא יבין. זה דווקא כאב שהגעתי לגן
עדן, ולא כשנפלתי ממנו.
טוב, אולי קצת. זה כמו שתקוע גוש בגרון, ודמעות מעיקות על הלב,
ואי אפשר להוציא כי בגן עדן אין דמעות, ואין ייסורים. בגן עדן
יש נשיקות, ויש הבטחות, ויש חיים מאושרים.
בגן עדן אין אסירים.
כמה יפים הם קירות הגן, כמו כלא, מקושט באורות צבעוניים ופרחים
יפים. ממטרות של מתנות, נשיקות ופרחים, והכל בגלל תאוות הבשר.
כל מה שרצה, יכל לבקש, ולחסוך לעצמו כמה הוצאות, כמה מתנות,
כמה שטויות שבמילא לא היו חשובות לו.
בגן עדן אין מתנות באמת, כי הרי מי שנכנס לשם ממילא כבר מת.
גם מלאכים אין בגן שלך, עדן.
בעצם אין הרבה, רק אשליות שווא, שכל אחת יכולה ליפול ברשתם.
גם אני נפלתי, ולא, לא נפלתי מהגן שלך, אלא לתוכו. נתתי לך את
הכל, תמורת אשליה מתוכננת היטב. הקרנה פרטית, שנועדה להסתיים
בזמן הנכון.
לפעמים, כששואלים אותי אם זה כאב כשנפלתי מגן עדן, אני מגחכת,
וחושבת לעצמי: "עדיף כבר להישרף בגיהינום".