פעם, כשהייתי יותר קטנה שמחתי מהאויר. ציפור מצייצת היתה באה
ולוחשת לי סודות, ואני הייתי מקשיבה בכל מאודי, כי זה מה
שהציפור תגיד לי, וזה מה שיעשה אותי מאושרת. כשהייתי קטנה,
ניסיתי להיות יותר גדולה, כי הם חייכו הרבה יותר, ונראו לי
הרבה יותר מאושרים. אולי גם אליהם דיברו כמה ציפורים, ולחשו
להם סודות באוזן. סודות כמוסים, על מה שיש מעבר לים ומעל
השמים. כשהיתי קטנה האמנתי בציפורים, והאמנתי שיוכלו לדבר
איתי, עד שהגיעה היא. הציפור ההיא, שאמרה לי שאני שומעת קולות
שאני רוצה לשמוע. היו לה משקפיים, לציפור, והיא פגשה אותי
לראשונה כשהייתי בת 7. היה לה מקור ארוך, והיה לה פנקס גדול
ביד, בו היא רשמה את כל מה שאמרתי. ואני, כמו שהייתי, ילדה
קטנה, ישבתי אצלה במשרד וסיפרתי לה את כל הסודות שלחשו לי
באוזן. היא לא היתה חביבה, הציפור הזאת, היא דרשה את האמת,
ואמרה שאפסיק לפנטז על שטויות. ואז, הייתי יוצאת כל שבוע מחדש
מהמשרד שלה, והולכת לפארק הקרוב. שם הייתי פוגשת עוד כמה
ציפורים שהיו יושבות לי על הכתף, ואומרות לי שיהיה בסדר, שהיא
טיפשה. ואני שוב הייתי מאושרת, כי רק אלי הן בחרו לדבר, ורק לי
סיפרו סודות. כשהייתי בערך בת 8 או 9, נפגשתי איתה שוב, עם
הציפור הגדולה עם המשקפיים. היא הסבירה לי איזה תסביך יש לי,
ולמה אני מאמינה שאני מדברת עם הציפורים, ולמה אני מאמינה לכל
מה שהן אומרות לי. היא אמרה כמה מילים גדולות, שבתור ילדה לא
כל כך הבנתי, אבל אני רק הנהנתי ועשיתי את עצמי מבינה למרות
שבעצם לא רציתי להבין. באותו יום, שוב הלכתי לפארק. והציפורים
לא באו יותר. ישבתי וחייכתי, עד שאחת התיישבה על כתפי. כופפתי
אליה את אוזני, כדי שיהיה לה יותר נוח להרגיע אותי, לספר לי
שהכל יהיה בסדר אבל היא רק חפרה באוזני עם המקור שלה, והשאירה
אותי מדממת.
עם נשיכתה, עברה לי דרך הראש, ודרך הצוואר, והגיעה אל הלב שלי,
ופצעה לי גם אותו. כאילו אמרה לי שכואב לה, כואב לה שאני כבר
לא מאמינה בה, ובשאר. רציתי להאמין, אבל יותר הן לא דיברו
אלי.
כמה ימים מאוחר יותר, נמצא אצלי חור קטנטן בלב, שהתרחב לחור
גדול וגדול יותר. סגרו אותו באיזה ניתוח, כי במקרה כמה ימים
לפני זה היתה תאונת דרכים די קשה, ומצאו תורם טוב. בימים
הראשונים עם הלב החדש שלי, הייתי שומעת קולות מלמטה, מהדשא
בלילה. הייתי יורדת למטה, והקולות היו נפסקים, כאילו במעין
יראת כבוד אל השומע הגדול מהם.
ואז שוב אמרתי לעצמי שאני רק מדמיינת, ויותר לא שמעתי לא את
הציפורים, ולא את שוכני הדשא.
הלב החדש שלי היה קצת יותר בריא מהקודם, וכבר לא שמעתי קולות.