מחר, לפני שנה את תבואי אליי בפעם הראשונה, תלבשי ג'ינס עם
קרעים וחולצה זוועתית, נעליים שחורות עם שרוכים אדומים. את תהי
יפה, לא יותר מדיי, שגרתית. נשב קצת, נדבר, את תספרי לי דברים
מצחיקים על עצמך ואני אצחק. אני אצחק עלייך ואעריץ אותך באותן
זמן. השמים יהיו כחולים פלוס עננים, תבקשי נייר טואלט, כבר
הבאת מים מינרליים מהבית. אני אביא לך מה שתרצי, באותו הרגע גם
אם תבקשי את חיי. אחר-כך נשב בתחנת אוטובוס, נחכה לאוטובוס או
למשיח, מה שיגיע קודם, את לא בררנית ובטח שאני לא. האוטבוס
יגיע, את תפרדי ממני לשלום, תודי לי מאד, אני אודה לאלוהים על
ששלח אותך ונפרד.
מאז אותו היום את לא תצאי לי מהראש. בהתחלה אני אחשוב שזה
זמני, אחר-כך לאט לאט אני אבין שאני מאוהב, אחר-כך זה יהפוך
לאובססיה, אחר-כך למחלה קשה מאד עד שבסוף זה יעזוב אותי, לא
לגמרי, אבל יתן לי מנוחה. את מצידך תחליפי כמה חברים פה ושם,
בתקופות תראי טוב יותר וטוב פחות, את תשתני, תשתני מאד.
אותה הילדה שסיפרה לי על העולם שהיא חשבה עליו, שבו כסף הוא רק
צבע, כולם חיים אחד עם השני ונהנים מזה ואין יותר מדיי צרות.
אותה הילדה במשך הזמן תתחיל להראות הרבה יותר שגרתית, הדיבור
שלה לאט לאט יתחיל להתחלף ולהשתנות, היא תקבל מראה בוגר יותר,
עצור יותר ומאופק. התמימות תיעלם לגמרי יחד עם השיער שנגזר פה
ושם. אני בהתחלה אלחם על זה בכל כוחי, לא לאבד אותך, את האחת
היחידה שאהבתי, לא לאבד אותך כשאת עוד בחיים, לא יכול להיות.
בהתחלה אני אחשוב שזה זמני, אחר-כך אבין שזה אבוד, ואת כבר לא
את, אני כבר לא אני ובטח שאין יותר אנחנו, מה שאף פעם לא היה.
חלק ממני יחשוב שזה נורא עצוב, חלק אחר יסכים שזה נורא צפוי
וחלקים אחרים ממני שפעם היו את ימותו לאיטם בהדרגתיות. אני
אשכח את רוב מה שהיה, אזכור ימים בודדים ורגעים ספורים.
מחר, תעבור שנה מאז אותו היום. מחר כנראה לא תבואי אליי...
אם את קוראת את זה (את יודעת מי זאת את), תתעלמי |