הגעגועים המתפתלים, האוהבים עד כדי כאב כמעט.

האושר שלי כמו שיחי רוזמרין ענקיים, גולשים, צומחים,חיים,
ירוקים עם המוני ניצנים סגלגלים ריחיניים מכסים, כובשים גדר
אפרורית. חובקת, נושמת את אדי החיים הפורחים המגיעים מכל אבר,
ממלאים את הרווחים שבין העצים. בלי מילים. מישהו חייב לעשות את
זה.

ציפיה כל כך נדושה. יחפה, מטיילת. אולי הפרעות בדרך, אבל רואה
כל דבר כאילו לראשונה ותמיד מחייכת. לא מתאכזבת לעולם, ולעולם
לא אומרת לעולם.

התרגשות ככלנית אדמדמה קטנטנה, למרחקים רביםהיא רואה ירוק ענק,
ואילו הירוק הענק כולו מתמקדבשני הבוהק המתמתח על פני שטח
צנוע. לובשת שמלת ערב חושפנית ובלי טיפת בושה ניגשת לרחבת
הריקודים השוממת ומתחמתחת על פניה בצבעים ותנועות ואין להחמיץ
את נוכחותה.

המחשבות הגולשות כמו מפל גואש קוצף שוצף רועש ומתמיד, כחול
ונופל נשבר ,מחלחל, לאחר שייט שקט זורם של נוף שליו, מתנפץ
לאלפי רסיסים ועם כל רסיס קטן המרף מעל המים ניכרת השתקפות
הקשת המורכבת מצורות שונות של מחשבה.
וכשהטיפות נופלות אל אותו זרם אוהב כאילו לא נפגשו שנים
ארוכות, ואין זה המרחק או הזמן שיכולים למנוע מהם להפוך לאחד
ולהמשיך לזרום.


נושמת.
שותקת.
מחייכת.
הולכת לישון.