אולי הדרך אינה ארוכה באמת. אולי זאת היא רק אשליה, שחודרת לי
אל העצמות ורוצה להכניעני.
העיניים עייפות, מדמעות ומהאור המסנוור של היום החדש, והכל
נראה כה מטושטש.
רגליי עדיין הולכות, מאותו הכוח שהשאיר אותי בחיים עד עכשיו,
הכוח של המילים האחרונות של אמי אליי, "עליך לחיות".
צו החיים.
הדרך בכל זאת מרגישה ארוכה. אולי זהו רק הכאב המייאש, שחותך
אותי מבפנים ומבקש להכניעני.
הנפש עייפה, מהזכרונות ומההבדל הגדול שבין החופש של עכשיו
והאיבוד של אתמול. דור שלם שהלך לאיבוד.
אבל גופי אומר קדימה, מאותו הכוח שהשאיר בי את זיכרון החיים
שלפני, הכוח שהשאיר אותי אדם, בצלם.
צו אלוהים.
הדרך אינה ארוכה, זה קרוב... אולי זאת היא רק אשליה, אבל ארץ
ישראל נגלית לעיניי, ומחייה אותי מחדש.
רגליי רצות מאליהן, מדדות מאותו הכוח של כל אלה שגם הם יכלו
לרוץ כאן אתי, אבל הפכו לאבק. ולא פסק המאבק.
צו המתים.
ואני? מה הצו שמחזיק אותי? מה הצו שעליי לציית לו, בעמדי כאן
בין השמיים והארץ, כשהכל עוד לא ברור, כשכל הפצעים עדיין
טריים?
למענך, אני אחיה, אימא. בגללך, אני אשרוד, אלוהים. לזכרכם, אני
עוד אנקום.
ובשביל עצמי- אני תמיד אזכור, את כל מי ומה שהיה.
תמיד אזכור את הדרך.