גור-אריה חגג את יום ההולדת ה-36 בחודש שעבר.
הוא נראה טוב לגילו, שזוף, זקוף, שחור שער מסופר כהלכה. מחויט
ונוהג במכונית ספורט נוצצת.
כסף לא היה בעיה, גם לא בחורות, מלכות הגן נשענו בזרועותיו,
תמיד.
250 עובדים, שני בנינים משלו, שתי חברות מצליחות ברשותו.
ישיבות, טיסות, עסקים בינלאומיים, מסיבות, מועדונים, בחורות.
בהחלט סיפור הצלחה.
בגיל 18 עשה את ה-20 מיליון הראשונים שלו. סטארט אפ.
הוא עבד קשה כדי להצליח, יום ולילה. והוא הצליח.
פעוליתיו הכלכליות נעקבו ודווחו באופן רציף ע"י העיתונות
הכלכלית.
מיותר לציין את איזכוריו במדורי הרכילות. הוא בהחלט היה פרפר
מבוקש בסצינה הת"א.

מאחורי גבו, תמיד היו רכיליות, אמרו שהוא "לא סימפטי",
נובוריש, נוד נפוח כזה.

במקור הוא בא מירושלים. הוא היה בן יחיד, נסיך של הוריו את
הוריו היה נוסע לבקר באופן קבוע בימי חמישי בבוקר- צהריים, אף
פעם לא נשאר לארוחת ערב או לישון, תמיד היה לו לאן למהר.מגיל
צעיר קבל מה שרצה, רק שיהיה מוצלח. הם נתנו לו כל מה שהם לא
קיבלו אף פעם, ודאגו להזכיר לו את זה. כשזכה בגיל 11 בתחרות
הארצית לכשרונות צעירים בנגינה על צ'לו, קיבל את המחשב הראשון
שלו, בגיל 16 כשסיים את הבגרויות, קיבל את הרכב הראשון, למרות
שלא יכל לנסוע בו עד גיל 17.5 בגיל 18, אבא שמח לנצל את קשריו
כדי לקדם את הילד ואת רעיונותיו המוצלחים, שיכניסו הרבה כסף
לכיסו, כמובן שההורים לא רצו גרוש מהכסף, מה זה חשוב הרי גם
ככה הם חיים בשביל בנם, רק בשבילו, שיצליח.

הנשים בחייו היו מותאמות לריפוד, לאוכל ולמצב רוח. הוא לא היה
גיי הוא אהב נשים.
לא היו לו חברים, הוא לא צריך חברים שינדנדו, היו לו ח'ברה של
הכדורגל, של העבודה, של יציאות, אבל לא ממש חברים הוא התנהג
כאילו זה לא עניין אותו, גם לא חברה, כביכול, לדעתו זה היה
מיותר.
האיש הקרוב אליו ביותר היה המזכיר האישי שלו. הוא ידע עליו
הכל. לא היה עוד אדם קרוב אליו, לא בכלל ולא בקרבה הזאת.

הוא זרק את צרור המפתחות על השולחן ולחץ על המזכירה להוציא
הודעות מהטלפון, הוריד את הז'קט, שחרר את העניבה והתיישב ליד
המחשב לאסוף הדואר האלקטרוני.
אחרי מס' דקות קם הוריד את העניבה המשוחררת, נכנס לחדר האמבטיה
פתח את ברז המים החמים באמבטיה , בדק את המים ויצא.
פעם הוא אהב את השקט הזה בסוף היום. היום היה נדמה לו שהשקט
הזה הוא כמו זחל קטן שטוחן לו את המוח, כאילו מפורר לו אותו
מבפנים.
בזמן האחרון הוא גם לו הרגיש כל כך טוב, אולי בריאותית, אולי
נפשית, הוא הפסיק ללכת לפסיכולוגית שלו, גם כי זה כבר לא
באופנה וגם בגלל העובדה שאחרי שאתה שוכב עם הפסיכולוגית שלך,
כדאי שתחפש חדשה, ככה זה עובד.
הוא ישב על המיטה משפשף את רכותיו, עוצם את עיניו, מנסה להתרכז
לגעת בבעיה, העסקים היו טובים, את כל המטלות שלו הוא מלא. הכל
בסדר. לכאורה.
הוא לקח שתי נשימות גדולות, נעמד, התפשט ופנה לעבר חדר
האמבטיה.
הוא טבל במים החמים, לאט לאט, עד שהמים כיסו את ראשו, הוא יכל
לשמוע את הזחל בתוך הראש, הוא יצא מהמים בסערה, מנער את ראשו.
הוא לקח את השפופרת של הטוש וקבע אותה כך שהמים יזרמו לו על
הראש, החדר התמלא אדים חמים ורעש המים העלים את קולות הזחל.
הוא התעורר, לא היה ברור לו לכמה זמן נרדם, המים גלשו וחדר
האמבטיה היה מוצף, אצבעותיו המקומטות היו עדות נוספות לעובדה
שהוא צריך לצאת מהמים. הוא הרגיש מרוקן.
הוא צחצח את שיניו ביסודיות, כשסיים נשען על הכיור והביט בעצמו
במראה, מה קורה לי?, היתה המחשבה שהדהדה במוחו והוא הפנה אותה
אל בבואתו שבמראה ועמד מחכה לתשובה.
לפתע הבחין משהו מוזר.
הוא שם לב שיש לו משהו מתחת לאף. מין נקודה שחורה.
הוא משש אותה, היה נדמה לו שזה לכלוך אבל הסתבר לו שלא כך.
זו היתהנקודת חן.
יותר נכון, פלולה.
חנצ'ורה.
הוא היה בטוח שהיא לא היתה קודם.
חנצורה של מכשפה קשטה את פניו. ישבה לה מעונגת מתחת לאפו.
הוא נקה את המראה מהאדים כדי שיוכל לראות יותר מקרוב.
תוך כדי מישוש החליט להוציא אותה.
הוא משך אותה, בעדינות, מפחד מהכאב.
להפתעתו הוא לא חש כאב והיא יצאה, אך היא לא נעתקה מפניו אלא
נמשכה, כמו חוט.
הוא מושך והיא יוצאת.
מבוהל, המשיך למשוך אותה עד שלפתע, כאילו לא יכלה לצאת יותר,
זה הסוף.
בהלתו היתה מהולה בהתרגשות רבה והוא הליט למשוך אותה החוצה
בכוח.
לקח נשימה ומשך.
לפתע הוא שמע שריקה חדה, מין צווחה חדה. הוא נזכר בזחל.
אולי באמת היה לו זחל בראש? אולי זה הזחל?
הוא לא המשיך לחשוב על זה כי פתאום הוא שם לב שהוא צף לו בנהר
מוקף בהרים לבנים בוהקים.
הוא היה בטוח שהוא חולם.
הוא הרגיש הקלה, הוא פחד אבל להפתעתו הוא לא טבע, אלא צף.
והרגשתו היתה עילאית, קלילה.
כך הוא צף לו, מעונג.
לא היה ברור לו כמה זמן עבר אבל הוא נזכר בחוט, בפלולה הוא
הרים את ידו שנראתה לו מוזר, אך ההרגשה הנהדרת לא נתנה לו
להלחץ. שלח את ידו וחיפש את החוט על פניו, בקש לבדוק אם הוא
שם.
כשמצא אותו, הופתע שהוא שם וניסה שוב למשוך אותו, ברגע שמשך
אותו שוב נשמעה הצווחה האיומה, הפעם הוא לא פחד.
הוא מצא עצמו שוכב על רצפת חדר האמבטיה.
הרגשה איומה הציפה אותו, הזחל בראש כאילו גדל.
הוא משש את פניו והרגיש את הנקודה, היא היתה בפנים כאילו לא
יצאה ונמשכה. הוא לא משך אותה. הוא רק גרר עצמו לחדר השינה
והלך לישון כשכאב בראש האיום מציק לו.
בלילה הוא חלם שוב על מאורעות הערב שעבר.
השמש העירה אותו. הוא קם, מרגיש יחסית טוב, לא יודע אם
זכרונותיו הן חלום או מציאות.
הוא הכין לעצמו כוס קפה וישב לשתות, בשקט.
הוא שם לב שהשעה היתה ארבע אחה"צ. הזחל שוב כרסם במוחו.
הוא התאסף אצל עצמו, מהרהר. לפתע כאילו חיבר את הפאזל. זה לא
יכול להיות, חשב בליבו, המחשבות שלו מוגזמות, הוא מערבב חלומות
עם מציאות.
ואולי לא? הוא היה חייב לבדוק.
הוא משש את פניו מצא את הנקודה, רועד ומתרגש משך אותה עד לקצה
והוסיף משיכה חזקה.
שוב השריקה, ההרגשה הנהדרת הציפה אותו, שוב הוא כאילו עזב את
החדר למין עמק מבהיק. אבל הוא כבר הבין, הוא התאמץ לבדוק את
סביבתו והוא החל צוחק בהיסטריה, זה לא ייתכן, הוא לא האמין אבל
זה היה אמיתי. הוא נמצא במטבח שלו, רק שהכל היה הרבה יותר
גדול, ענק.
הוא נהיה גמד.
הוא משש עצמו והבין שהוא לא גמד, הוא פשוט, ריק, הוא מרוח על
הרצפה, הוא כמו שקית של עצמו, הוא היה משועשע, ההרגשה היתה
כל-כך טובה, הוא לא פחד. הוא שמח, שמחה אמיתית.
הוא התקשה להאמין, אבל זה לא עצר אותו מלהתנפח ולהתרוקן מספר
פעמים נוספות, הרבה.
הוא היה איש עסקים ממולח, כשרון, הוא היה בנוי להסתגל מהר
למציאות המשתנה.
חוץ מזה ההרגשה הנהדרת הציפה אותו כשהיה מרוקן, הקסימה אותו.
כל פעם שהתנפח, הזחל בראש נשמע לו איום יותר, עד שהתרגל מחדש
והזחל עדיין הציק אבל בדציבלים קטנים הרבה יותר. הרגשת המועקה
בצורתו המנופחת, דחפה אותו להתרוקן כל פעם מחדש.
הוא לא שם לב לזמן.
צלצול נשמע בדלת.
הוא התנפח ורץ לדלת, סובל מכאב ראש איום אך מאושר.
מזכירו האישי עמד בדלת.
- מה נשמע?
- הכל בסדר.
- איפה אתה, מה השתגעת, למה לא באת לפגישה עם הסינים?
- הסינים?
- כן, אתה יודע איך סיבכת אותי, כל הפרזנטציה הזאת עלי לבד,
גור, זה לא מקצועי, הייתי בטוח שקרה לך משהו, למה אתה לא עונה
לטלפונים? כלום! שבוע שלם! אתה יודע כמה חיפשתי אותך? איפה
היית?
- תקשיב   -הוא לפת את זרועו של מזכירו-   שב, שב. אתה חייב
לראות את זה.
- כן?, מה זה, זה?
- טוב , תסתכל , אני לא יודע אם זה קורה באמת אבל אתה חייב
להגיד לי? או קי
- אין בעיה. רק תסביר לי על מה אתה מדבר, לעזאזל!
- טוב תסתכל.
הוא חיפש את הנקודה, מצא אותה ומשך, שוב השריקה וההרגשה
הנהדרת.
הפעם הוא לא חיכה, מיד, בלי להתמכר להרגשה חיפש את החוט ובקש
להתנפח.
הוא רצה לדעת אם הוא מדמיין או שזה קורה באמת.
מזכירו האישי יגיד לו.

כאב הראש היה חזק מאי פעם.
כשחדות ראייתו חזרה אליו, מצא עצמו עומד  לבד בדירה, הדלת
הייתה פתוחה.
הוא יצא החוצה לחפש את מזכירו. הוא ירד למטה, בפיג'מה וראה את
מכוניתו של המזכיר מתרחקת בשחיקת בחמים רועשת מותירה אחריה עשן
של בהלה.
הוא לא יכל לסבול את הרעש בתוך הראש, את המועקה, הוא היה חייב
למשוך בנקודה ולהתרוקן.
שנייה לפני שמשך בפלולה, הבין מה הוא רוצה.
הוא עלה במעלית לקומה ה- 32, הקומה האחרונה, טיפס אל הגג נעמד
על קצה הגג.
משש את פניו, מצא את הנקודה, משך, שמע את השריקה, הרגיש את
האוויר יוצא ממנו וההרגשה הנהדרת הציפה אותו.
הרוח לקחה אותו, והוא רחף, מאושר כמו שקית ריקה רקד לו בין
זרמי הרוחות.
היה לו ברור שככה הוא יהיה מאושר, בכל מקום בעולם שהרוח תקח
אותו אליו.