הו  אלוהים הגדול!! שמור על הלילות הארוכים, בחורפים הקרים
השחונים. הו  אדון יקר!! הו  אלוהים גדול ונורא!! תסתכל ממרום
משכנך, בינות כנפי השכינה, בעבדיך העמלים למחייתם. הוד והדר
שמך הקדוש למען עוורונך אני פונה, למען חירשותך אני צועק, שיר
ויגון אני מבכה על מלחמתו של החושך באור, על מאבקו של רע בטוב,
על כשלון האמת בפני המוות. ואמרת הנה ימים באים והנה ימים באו
ומן המערב רעה גדולה הגיע, ואמרת חיה גדולה עם ארבעה ראשים של
אש דם רוח ותמרות עשן, ואמרת הדם רותח באש, מעלה תמרות נישאים
ברוח, והנה ראש אחד לה. וכל נביאיך הקדושים מביכם את חורבן
ארצך מצאת השמש עד סופה, והחיה הגדולה שמן המערב זרועות נחש
לה, עוטפת את ילדיך בארס זיעתה מוריקה על האדמה את חמיצות
רוקה, והנה ימים באו ואש הצפון התמידית המרקדת על הקטבים ממיסה
את הקרחונים הממלאים את הימים בשעות ללא תוכן עם צורה משתנה,
והארץ מבכה על חורבנה בצעקה חרישית לא נשמעת באזני השומעים.
וכרוביך אמונים על פעלם לפי דיברך אשר מביאים לאוזניך החרשות
את זעקת העשוקים, ישנים ולא רואים. פשעי כוכבים הפולשים
לממלכתך מבזים את מקדשך מחללים את קדושתך.
והארץ מלקקת את פצעיה זבי החלב והדבש ריחות מור וקינמון, קטורת
התמיד המהבהבת את שלהבתה האחרונה. ומלאכיך עיניים להם ולא
יראו, אוזניים להם ולא ישמעו, מרגישים במוגבלותם את סבלות
האדם, נופלים בהערצתם בקדושת היכלך, מזניחים את משמרתם למען
יציר פועלך, צועקים ממקום מושבם - כבוד אלוהים ממקום מושבו ותו
לא - ונזר הבריאה הולך כסומא וזועק לאפלה - איה מקום מושבו
להעריצו. והחיה מכסה את עיניו ואומרת - דבר האלוהים לעלום ניצב
בשמים ורק בו.
הו, האזיני ארץ, שמעו שמים, הקשיבי תבל, על בניך המבכים את
חייהם הריקים, מחפשים להם אדון, מדע ודעת. על כך אקרא לכם
לעזרתם בעוורונם - אדונם עזבם למען סבלם ולא מקבלם למשכנו
בשנית והם מחפשים במקומות אפלים צועקים ושואלים האם יש שם
מישהו, האם יש שם משהו, מוצאים באשלייתם חורים שחורים וגורי
כוכבים, תוקעים חרבות בעיני האלוהים, ברירה טבעית שמשחקת בטבע
חיה גדולה שהורסת את גן המלאכים, אזורים לא מודעיים לנושאיהם
במוחם טפילים עמומים המחליפים את הכרובים. במגדלי השן וכנסיות
השכל קברו את הקדושה החליפוה בארעיות מדעית, חוסר וודאות ודאית
וסופית. עץ החיים שלעולם הזה לא צמח לא שתה ממימי הנהר שיצא
מעדן להשקות את הגן, נותר בחשכה נשגב ונערץ אך לא נראה מבעד
לזכוכית המבחנה. ואותם אנשים מחכים למותם להשתחרר מכבלי חוסר
הבנתם. ועוד בחייהם אוכלים עד שובע וקיא מעץ הדעת טוב ורע שרקב
על ליבם, וזרועות החיה שמן המערב זרועות נחש המפתות את האדם
לכרות את הגן למען טובתם.
הו, האזיני ארץ, שמעו שמים, הקשיבי תבל, על האדם השותל שושנים
של דם בדמעות הזמן שעבר אך לא חלף, על האדם הזורע זרעים של אש
על פצעייך, אדמה, על פצעייך הזבים חלב ודבש, על האדם השולח
תמרות עשן אל תוך לבך, תבל, אל תוך לבך המואר באור התמיד שלא
נראה לעיני האדם העיוור, על האדם שחי באשליה ללא כבלים ללא
ידיעה, שמיים, ללא ידיעה שם עצמו במצולות המים. ממליך את עצמו
בשם המדע והדעת, בשם העץ שנרקב בשם מוסר של אדונים שפשע
ונזדהם, הופך לעבד של תהילתו, בחושיו המטעים, במחשבה המושלת
באשלייתה ללא יכולת מוצא.
האם את שומעת ארץ את בנך, המבכה את עיזבונך בשם הלמות לבך,
בפני בוראך, והוא יושב לו במרומים בין מלאכיו המרמים המסתירים
את מעשה ידיו, בין כוהניו הקדושים שהיו ואינם, מוקף בנסים
המחכים להתגשמותם, מצפים ומשתוקקים לבוא לעולם. והוא יושב לו
שם בהיכל קודשו השמימי מבזה את השמים שאותם ברא לשעשועיו.
והאדם מתבצר בגן שבעדן, בונה סכרים על הנהרות הנכנסים ויוצאים
משקים את העצים העומדים בפני ריקבונם ללא טוב ורע שנפלו ונבלו,
העומדים במערומיהם ולא מתבוששים, ורוח אלוהים בצלמו ודמותו
נפלה לתהום, נתערבבה בתמרות העשן של הקטורות של עובדי האלילים,
החרב המתהפכת השומרת על הגן התהפכה ללא שוב ונעלמה וכל החיות
בוזזות את אוצרות התוהו, והירח לממשלת היום והשמש לממשלת הלילה
סוטים ממסלולם משליכים כדורי אש. וצלם אלוהים תלוי על החומה
המונעת כניסה ומונעת יציאה. ומתעצב אלוהים על ליבו ומצטער על
מעשי ידיו, מכסה את ראשו ונכנס למיטת מיתתו.

האזינו יושבי תבל כי האלוהים ישן, הוא לא מת, הוא רק ישן את
שנתו, אחרי שבעת ימי הבריאה נחלש והתעייף, הוא נח מתחילת הזמן
ועד סופו, מחכה שרוחו תחזור אל תוך צלמו. הרוח שטבעה בים התהום
בין תמרות העשן, הצלם התלויה על חומות הגן, אך בעוורונם לא
יפגשו, במוגבלותם לא יתאחדו, והאלוהים יישן.
הקשיבו בני האדמה כי האלוהים כבר לא נמצא, אולי עוד יחזור אך
דרכו היא ללא מוצא.