"רחוב הנעליים של המדינה"/  שחר בן - חור

בחופש הגדול שכל הילדים היו נשלחים לקייטנה, אמא הייתה שולחת
אותי  לחנות הנעליים של אבא, לעזור לו בחנות. החנות של אבא
הייתה ברחוב נווה שאנן "רחוב הנעליים של המדינה". אז, הרחוב,
לא היה מדרחוב כמו היום. מכוניות ואוטובוסים היו עוברים בו
ומרעידים את חלונות הראווה, שהיו מלאים בכל סוגי הנעליים, כמו
עצים  הנוטים ליפול מעומס הפרי. נעליים לתינוק, נעליים לילד,
נעלי בית, נעלי ספורט, נעלי אלגנט לגברת, מגפיים לגבר, סנדלים
עם עקב גבוה, עם עקב נמוך, נעלי פקקים לכדור-רגל, נעליים
איטלקיות, כפכפים לים, נעליים לכלה, לפעמים היה נדמה שכל
הנעליים עומדים לפרוץ מהמדפים ומחלונות הראווה בחנויות ולהציף
את הרחוב בנהר של נעליים.  
מסדנאות יצרני הנעליים, שהיו מעל החנויות, זלגו ריחות העור
המעובד אל הרחוב והתערבבו עם עשן האוטובוסים, מידי פעם נעצרה
מכונית מסחרית ליד אחת החנויות והורידה תריסר קופסאות נעליים
קשורות בחוט, ישר מהמפעל. לקוחות חולפים הלוך ושוב על פני
חלונות הראווה, מודדים נעל, אחר כך יוצאים מהחנות, ומודדים
בחנות שניה ושוב חוזרים ושוב יוצאים "תן לנו לעשות עוד סיבוב,"
הם ביקשו מהמוכר, "אנחנו רוצים לראות עוד נעליים. אם לא נימצא
משהו יותר מתאים נחזור אליך".  לרוב הם היו שוכחים באיזה חנות
הם מדדו את הנעל האהובה עליהם, כל החנויות היו דומות. לעיתים
היה לקוח ניכנס לחנות ושואל את אבא "זה אתה שאמרת לנו על הנעל
הלבנה עם העקב הגבוה מאה חמישים שקל." "לא" היה עונה אבא, "לא
אני" אך הם לא היו מתייאשים "...היה למוכר שפם  והוא דיבר
במבטא פרסי, אולי אתה מכיר אותו?" הבעיה הייתה שכל המוכרים היו
ממוצא פרסי ולרובם היה שפם, גם לאבא.
בימים הראשונים שלי בחנות, התפקיד שלי היה לנקות פעמיים ביום
את חלון הראווה, שהיה מלא בטביעות אצבע של לקוחות. הייתי מנסה
לשייך טביעת אצבע של לקוח לנעל בחלון הראווה. זו בטח טביעת
אצבע של בחורה צעירה, טביעת אצבע עדינה, אוורירית, היא בטח
הצביעה על הסנדל החדש בצבע אפרסק. וזו, טביעת אצבע של אישה
מבוגרת, טביעה חזקה, טיפה מרוחה, היא בטח רצתה את הכפכף לבית
עם החרוזים. אחר כך הייתי כותב בטוש עבה את מידות הנעליים על
קופסאות הנעליים החדשות שהגיעו מהמפעל,  ואז עורם אותם על
המדפים. הריח שהיה לנעל חדשה, שהגיעה מהמפעל, היה ריח מהפנט,
כמו ריח של לחם שחור, טרי. הייתי מרים את המכסה של קופסת
הנעליים ובעדינות מסיר את הנייר שעטף את זוג הנעליים, נהנה
מהזכות להיות הראשון שנוגע בנעל שיצאה זה היום מהמפעל. העור
המעובד, דבק המגע  והצבע הפיצו ריח בתולי, שברגע שפתחת את
הקופסא הוא לא יחזור לעולם.
אחרי שבועיים של ניקיונות והחזרת קופסאות נעליים למדפים, אבא
הושיב אותי על הדלפק של הקופה.
"היום עמית" הוא פתח בדבריו "היום אני אלמד אותך איך להבדיל
בין עור לדמוי עור."
הוא ניגש אל אחד המדפים, שהקיפו את החנות מרצפה ועד תיקרה,
ושלף שתי קופסאות נעליים. "אתה רואה," הוא הסיר את הנייר שעטף
את הנעליים  "הנעל הזו היא דמוי עור, והנעל הזו היא עור אמיתי.
בעין רגילה לא תמיד מבחינים. נעל דמוי עור אם תקפל אותה, אתה
תראה שתוך כדי קיפול, הצבע של הנעל נישבר מעט."
הוא קיפל את הנעל מול פניי.
"אתה שם לב."
"כן," עניתי.
"הצבע מעט נישבר כי הוא לא יכול להיספג בדמוי עור, שהוא בעצם
פלסטיק,"
"פלסטיק," הנהנתי בראשי.
"עכשיו תראה את הנעל עור, אני מקפל אותה והצבע לא נישבר."
הוא החזיק מולי את הנעליים בשתי ידיו ואני חזרתי אחריו,
"פלסטיק נשבר, עור לא נשבר".
עם הזמן למדתי להבחין בין עור נובוק  לבין עור זמש, הבנתי את
סגולותיו של עור הנאפה, עד כמה הוא נעים למגע, כיצד מבדילים
בין סוליה עור לסוליה רגילה, וכמה מידות יש לעקבי נשים. במשך
החופשים התקדמתי כבר לעמדת מוכר ואבא היה מרשה לעצמו באמצע
היום לעזוב את החנות, למשך שעתיים שלוש כי היה כואב לו הראש,
ולהשאיר את החנות בידיי.
בכיתה י"ב, אחרי כל הבגרויות, מלבד היסטוריה, עבדתי בחנות
באופן רצוף עד לגיוס. הייתי פותח את החנות לבד ואבא היה מצטרף
אליי יותר מאוחר.

אבא ניכנס לחנות, הוריד את התיק בו היה אוכל שאמא הכינה לשנינו
והתיישב על יד הקופה, הוא שלף מכיסו קליע אקדח כהה והחל לשחק
בו.
"עמית, תשים מים לתה."
ניגשתי למראה הגדולה והזזתי אותה הצידה.
"תחליף גם את הגרגרים."
"בסדר, אתה רוצה גם מי ורדים בתה?" שאלתי.
"כן תודה, תגיד, יעקב הביא בבוקר את הסריה החדשה של הנעליים?"
"כן, הוא הביא. שמתי אותם על המדפים ממולך."
"יופי, שמת בחלון ראווה דוגמה של הנעל?"
"שמתי, גם בצבע השחור וגם בצבע החום."
אבא הרים את הקליע אל מול אור הפלורסנט,
"ומכרת משהו מהדוגמה החדשה?"
"לא, עוד לא." אמרתי וזילפתי תמצית מי ורדים לקנקן התה.
הוא הוריד את הקליע והביט לעברי.
"אתה עובד טוב, מסור, אבל למכור כמו אבא שלך זה עוד יש לך
זמן... אתה רואה את הקליע הזה?"  
"כן, הנהנתי והבטתי בידיו."
"זה הקליע שהוציאו מהבטן של רמי, הבן של משה דולר."

משה דולר היה החלפן כספים של נווה שאנן. אם יש ברחוב שני אנשים
שנושאים אותו שם חייבים להצמיד לפחות לאחד מהם כינוי, כי
לפעמים זה עלול ליצור בלבול מיותר ולא נעים, במיוחד אם אתה
חלפן כספים. משה החליף בעיקר דולרים ולכן כולנו ברחוב קראנו לו
משה דולר. למשה לא היה משרד או מקום קבוע ולכן אנשים שרצו
להחליף כספים היו נכנסים לחנויות הנעליים ברחוב ושואלים "איפה
משה, זה הגבוה עם הקרחת?". הקליינטים של משה פחדו להגיד משה
החלפן, או משה דולר מהפחד שאולי מישהו ידע שהם מתעדים להחליף
כספים ולכן נושאים  על עצמם הרבה כסף. גם משה לא אהב שקוראים
לו משה דולר, הוא חשש שמס הכנסה יעלה עליו או שישדדו אותו. הוא
היה מעדיף שיקראו לו משה קצ'אל, קצ'אל בפרסית זה קרחת, אבל אף
אחד לא נהג לקרוא לו כך, חוץ מאבא, שהכיר את משה עוד באירן
ולעיתים היה משתמש בכינוי משה קאצ'אל.  המוכרים שהבינו את
מבוקשם של הלקוחות של משה, היו מכוונים אותם לחנות של אבא. אבא
הוא החבר הכי טוב של משה דולר, ומשה היה מעדכן אותו מידי פעם
איפה הוא נימצא במידה ויחפשו אותו הקליינטים. התפקיד שלי היה
לרוץ ולקרוא למשה שפעם היה במסעדה הפרסית שבפסאז', או בשירותים
של התחנה המרכזית, או לחילופין באחת מחנויות הנעליים שברחוב,
שם היה לוגם תה. כאשר הייתי מאתר אותו לא הייתי צריך להגיד
הרבה. הוא היה מביט בי ואז אומר "דולרים?" והתכוון ל"באו
קליינטים? נכון." אחר כך היה מקלל בפרסית את הזמן שלא היה אדיב
כלפיו מכיוון שלא אפשר לו לסיים את כוס התה שלו. כאשר היה משה
מגיע לחנות של אבא, הלקוח כבר היה ממתין לו בחוץ. משה היה מברך
את הקליינט לשלום, וברמז שבעיניים היה מוביל אותו לאחד
הפסאז'ים ונבלע עמו שם. לעיתים קרובות היה בנו של משה, רמי,
מצטרף אליו לעבודה. רמי היה גדול ממני בשלוש שנים וזה עתה רק
השתחרר מהצבא. את הקייטנות בחופשים עשינו כאן יחד, בין חנויות
הנעליים והפסאז'ים. בחופשים האחרונים גם אחי הקטן גיא הצטרף
אלינו, למה שקראנו 'קייטנת נווה שאנן'.  בינתיים, עד שמשה ימצא
עבור רמי חנות נעליים פנויה להשכרה, או לפחות עבודה זמנית
כמוכר באחת מחנויות הנעליים, ליווה רמי את אביו בעבודתו. לפני
שבועיים, בצוהרי היום, כאשר ליוה את אביו ולקוח לעסקת החלפת
דולרים במעבי אחד הפסאז'ים, התנפל עליהם שודד רעול פנים עם
אקדח שלוף. השודד פקד על הלקוח של משה למסור לו את כל הכסף,
הלקוח מסר מייד לשודד את כספו ולאחר שרוקן את כיסיו פנה השודד
למשה ופקד עליו גם למסור לו את כל הכסף שברשותו, אך משה סירב.

"אני לא נותן לך כלום!" אמר משה בנחרצות לשודד.
השודד מתח את ידיו כשאקדחו אל מול משה,
"כדאי לך לתת לי את כל הכסף עכשיו או שאני יורה בך."
רמי ניסה לשכנע את אביו שבכל זאת כדאי למסור לשודד את כל
הכסף, אך משה סירב גם לבקשת לבנו.
"הכסף הזה זה העתיד שלך," הוא אמר לבנו בפרסית.
השודד החל לנוע בעצבנות על מקומו.
"תן את הכסף עכשיו!"
"תיתן לו אבא," אמר רמי לאביו והוסיף בפרסית  "זה לא שווה את
זה."
"עכשיו," צעק השודד על משה "או שאני יורה, עכשיו!"
הלקוח, שעמד כל העת רועד, החל לגמגם לעברו של משה,
"תן לו... הוא ירה..בך... בנו..."
"שום דבר!" אמר משה בנחרצות.
"תן לו אבא תן לו," התחנן רמי בפני אביו וקולו רעד.
משה נשאר בשלו. השודד ירה ירייה באוויר, וכל נווה שאנן הפנה את
ראשו לכיוון מקור הרעש החזק.
"עוד שנייה אם אתה לא נותן את הכסף הכדור הבא יהיה בתוך הלב
שלך," איים השודד באקדחו על משה.
"בבקשה חכה רגע, בבקשה," פנה רמי בתחינה לשודד "הוא יביא לך."
אחר פנה לאביו "אבא אני מתחנן בפניך תן לו."
"לא!" אמר משה, "זה העתיד שלך הכסף הזה, זה הכסף בשביל החנות
שלך, אני לא נותן לו!"
"תן עכשיו!" צעק השודד ועמד לירות במשה.
רמי זינק ונעמד ברווח שבין השודד לאביו. השודד ירה ירייה
באקדחו ונמלט בריצה מהמקום. רמי נפל על הרצפה מחזיק את ביטנו,
שלולית של דם החלה לצוץ סביבו. הלקוח ברח בבהלה מהמקום ומשה
התכופף אל בנו והחזיקו בפלג גופו העליון,
"ג'ונאם  ג'ונאם (מתוק מתוק) שלי, רמי,  אל תמות לי, אל תמות,
אבא פה, לא יקרה לך כלום, אבא פה." דמעות החלו לזחול מתוך
עיניו של משה וצנחו לתוך שלולית הדם.
בינתיים הגיעו עשרות אנשים ואחד המוכרים הספיק לקרוא לאמבולנס,
שיללותיו כבר הדהדו ברחוב.    

"תגיד בן," אמר אבא והניח את הכדור על הדלפק,  "אם היו יורים
בי, גם אתה היית מוכן
כמו רמי לקבל את הכדור במקומי?"
"בטח אבא," עניתי.
"אני יודע בן," אמר אבא בחיוך "אבל אתה לא צריך לחשוש, אף אחד
לא הולך לירות באבא שלך."
שתקתי. מה הוא רוצה ממני, אני לפעמים לא מבין אותו, הוא לא
יודע שאני אוהב אותו. חשבתי על רמי ששכב בבית חולים. אתמול
סיפרו לנו שהוא כבר ירד מהמיטה והתהלך קצת בחדר, אך מייד נתקף
חולשה וחזר למיטה.
"מה אתה עומד שם כמו עץ שלכת, התה מוכן?"
"כן מוכן אבא," הגשתי לו את כוס התה .
אבא שלף מתחת לדלפק צנצנת שקופה ובתוכה קוביות סוכר, הוא זרק
אל פיו קובית סוכר והחביאה תחת לשונו, אחר כך לגם מהתה.
"לא רע התה שלך."  
"כן לא רע," עניתי ולגמתי גם כן מכוס התה שלי.
"כבר שעה שתים עשרה ועדיין לא עשינו ספתח." אמר אבא.  "שפכת
מים על פתח החנות?"
"כן שטפתי," עניתי.
כל בקר שפתחנו את החנות אבא שפך מים על פתח החנות "בשביל
הברכה".
"סליחה , אפשר למדוד נעל?"  שאל לקוח שנכנס אותה עת לחנות.
הלקוח היה נראה מבוגר, מעל חמישים, קצת יותר מאבא.
אבא הנהן לעברו בראשו בעוד התה החם מתגלגל בפיו,
"עמית, תראה איזה נעל רוצה האדון."
"כן, בבקשה," פניתי ללקוח.
הלקוח יצא החוצה, ואני אחריו, הוא הצביע על נעל בחלון ראווה.
"זו בלי השרוכים, אבל בדגם המבריק, צבע שחור." הוא אמר.
"אה, הדגם האיטלקי החדש." עשיתי עצמי מתפעל.
"איטלקי זה אתה אמרת!"
"לא אדוני," אמרתי, "זה באמת איטלקי, כנס כנס, אתה בטח מידה
ארבעים ושלוש."
"כן יפה, איך ידעת?"
"ניסיון", עניתי.
הוא התיישב על הספה, חלץ את הנעל הימנית. אני כבר טיפסתי על
הסולם ושלפתי את קופסת הנעליים.  
"הנה בבקשה אדוני", הושטתי לו את הנעל.
אבא סיים לשתות את התה והביט על הלקוח שנעמד מול המראה אחר כך
הביט אליי וקרץ לי בעינו, וזה היה סימן כי  כעת הטיפול בלקוח
עובר אליו.  
"זה איטלקי אתה יודע?" פנה אבא ללקוח.
"כן הבחור שלך אמר לי, אבל מדבקה 'תוצרת איטליה' כל אחד יכול
לשים."      
"לא אדוני, איפה?! אתה חושב שאפשר לשים ככה סתם מדבקה 'תוצרת
איטליה'."
"זה עור?" שאל הלקוח
"בטח שזה עור." אמר אבא, "הנה בוא תראה."
הוא שלף את הנעל השמאלית מהקופסא, לקח מצית שהיה מונח על הדלפק
והעביר להבה על גבי הנעל.
"אתה רואה, הנעל לא מתכווצת, אם זה היה פלסטיק זה היה
מתכווץ."
הלקוח הביט משתהה על אבא.
אחד השיעורים, שאבא העביר לי שכבר התחלתי למכור, ניקרא בפיו
"עקידת יצחק",
"לפעמים" הוא אמר לי "לקוחות לא יאמינו לך שהנעל שאתה מוכר להם
היא עור, וזה לא יעזור אם תראה להם שהצבע של הנעל לא נסדק,
כאשר אתה מכווץ אותה. הדרך הכי יעילה היא להעביר להבה של אש על
הנעל ולהראות להם שהיא לא מתכווצת כמו פלסטיק. זו ההוכחה הכי
טובה. כמו אברהם אבינו שהיה מוכן להקריב את בנו לאלוהים כדי
להוכיח את אמונתו, כך אני מוכן להקריב את הנעל כדי להראות שהיא
באמת עור, אך בעצם שום דבר לא קורה לה, כיוון שהיא עשויה עור"

"מה אגיד לך" אמר הלקוח לאבא "מרשים האש הזה."
"חביבי" הוסיף אבא, "לא תמצא נעל כזו בכל נווה שאנן."
"טוב, אפשר יהיה למדוד את הנעל השנייה?"
"כן, בבקשה".
הגשתי ללקוח את הנעל השנייה הוא נעל אותה לרגלו השמאלית ואחר
כך שוב פנה למראה. הוא נעמד בפרופיל אליה, הרים מעט את המכנס
השמאלי הביט בנעליו, הביט בפניו והסתובב. אחר כך הרים את שתי
מכנסיו והביט שוב במראה.
"תראה הנעל מאוד יפה אבל יש לי בליטה בעצם רגל שמאל...זה קצת
לוחץ."
"אל תדאג," אמר אבא בביטחון, "אמרתי לך זה עור, זה יתרחב,
יומיים שלושה תלך וזה יהיה כמו כפפה על הרגל. אם לא יתרחב תביא
לפה. אתה רואה," הצביע אבא על המכונה שעמדה בפינה, "זו מכונה
להרחבת נעליים. אבל אני אומר לך, זה יתרחב."
הלקוח השתהה מול המראה משפשף את סנטרו.
"תדע לך צבע שחור לא מגביל אותך" אמר אבא, "כל חליפה או מכנס
שתלבש זה מתאים."
"תראה אני עוד לא בטוח... כמה עולים הנעליים?"
"בשבילך במקום שלוש מאות שקל, רק מאתיים חמישים שקל."
"זה יקר מאוד." ענה הלקוח ופנה להתיישב.
"אתה תלך לחנות של לזר ממול, תראה כמה נעל איטלקית עולה, לפחות
חמש מאות שקל..."
לזר היה בעל חנות הנעליים היחידה בנווה שאנן שלא היה ממוצא
פרסי, ולכן כולם השתמשו בו כדי להצביע עליו כיקרן.
"תעשה לי את זה מאה חמישים שקל, ואני לוקח אותם עכשיו." אמר
הלקוח.
"איפה," התאונן אבא, "רק להביא את הנעל מאיטליה בספינה לכאן
עולה מאה חמישים שקל, אז איך אתה רוצה שאמכור לך במאה חמישים
שקל, תראה איזה יופי הנעל יושבת עליך."
"הנעליים יפות, אבל תישמע אתה החנות השנייה שנכנסתי אליה אני
רוצה לראות עוד נעליים בעוד חנויות."
"למה לך," אמר אבא ללקוח  "הרי הנעל יושבת עליך כמו כפפה, וחוץ
מזה חם בחוץ למה ללכת הלוך ושוב בין חלונות הראווה.  עמית,"
פנה אליי אבא "תביא לאדון כוס מים."
"לא תודה אני לא צמא. אין צורך, תודה." אמר הלקוח והסיר את
הנעליים.
"תשמע," אמר אבא ונטל את אחת מהנעליים שהסיר הלקוח "תסתכל איזה
נעל בובה, אני יעשה לך עוד קצת הנחה, מאתיים עשרים וחמש שקל
וזה מחיר אחרון , עמית תביא לי שקית לנעליים."
ניגשתי לדלפק להוציא שקית,
"לא , לא, אל תביא, זה עדיין יקר," אמר הלקוח והחל שורך את
נעליו הישנות.
"איזה קשה אתה?" פנה אליו אבא ברוך "אתה מפסיד נעל טובה."
"תשמע," התרומם הלקוח ופנה אל אבא "מאתיים שקל זה המחיר האחרון
שלי. תרצה תיקח לא תירצה... לא נורא, אני אמצא נעל אחרת."
הלקוח החל לצאת לכיוון היציאה.
"חכה רגע, בוא שנייה," צעק אבא ללקוח. "אתה עקשן חביבי, לא
מוותר אה, עמית תביא לאדון שקית, תתחדש אדוני, תדע לך שאתה
הראשון שאני מוכר לו במאתיים שקל נעל איטלקית, זה מחיר לתוצרת
הארץ."
ארזתי ללקוח את נעליו החדשות, והוא בינתיים שילם לאבא.
"תתחדש" איחל אבא.
"תיהנה מהן" הוספתי.
"תודה, תודה," אמר הלקוח ויצא מהחנות.
" סוף סוף עשינו ספתח" חייך אליי אבא.
למחרת אותו היום פתחתי כרגיל את החנות, שפכתי מים בחוץ, ניקיתי
בשואב אבק את השטיח ומירקתי את חלונות הראווה. הכנתי לעצמי תה
והתחלתי להתכונן למבחן בהיסטוריה. באותו הבקר, בין מלחמות
יהודה המכבי, הצלחתי למכור חמישה זוגות נעלי נשים וזוג אחד
נעלי גבר, דווקא מדוגמה שהרבה זמן אנו רוצים להיפטר ממנה. זהו
ספתח שבהחלט נחשב לטוב. הזמן עבר וגם היוונים כבר עזבו את
הארץ, השעה עוד מעט שתיים, אך אבא עדיין לא הגיע. אמא התקשרה.
"עמית מה שלומך?"
"בסדר, אמא. מה קורה עם אבא, למה הוא לא מגיע?"
"אבא לא הרגיש טוב, ובקופת חולים הרופא אמר שצריך לקחת אותו
לחדר מיון זה לא רציני, סתם כאב ראש, אתה כבר מכיר את זה."
"אני רוצה לבוא, איפה את?"
"אני באיכלוב אבל אין צורך שתבוא, תהיה בחנות זה גם מה שאבא
מעדיף. הוא ישתחרר בטח עוד היום, כשתבוא הוא כבר יהיה פה, מחכה
לך."
"ואיפה גיא?"
"גיא כבר חזר מבית ספר. אין צורך להילחץ. נתראה בערב."
השתדלתי שלא להילחץ. באותו היום מכרתי מעל עשרים וחמישה זוגות
נעליים.  בשעות הערב, באוטובוס ציפיתי כבר לראות את אבא ולספר
לו על המכירה של אותו יום. בסוף כל יום היינו יושבים ביחד על
נתוני המכירה ובודקים אילו נעליים מכרנו כדי לדעת מה להזמין
למחרת מהיצרנים. בבית כשהגעתי חיכה לי רק גיא.
"אמא התקשרה עכשיו, ואמרה שהיא כבר לא תגיע היום." אמר גיא.
"מה פתאום? היא אמרה שהיא תבוא, עם אבא."
"הם בבית חולים..."
"כן אני יודע. טוב אני נוסע אליהם."
"עמית, היא אמרה שבשום פנים אל תבוא."
"לא מעניין אותי, תישאר פה, אני נוסע אליהם."
"לא עמית אל תשאיר אותי לבד פה."
פתחתי את הדלת לצאת ואז הוא החל לבכות.
"דיי גיא מה יש לך מה אתה בוכה?"
"כלום, אני מפחד להישאר לבד."
"אז תבוא איתי!"
"לא, אמא אמרה לא."
"אז תחליט."
הוא התחיל לבכות שוב.
"טוב בסדר" סגרתי את הדלת, " אני לא הולך,טוב, תירגע, מה יש
לאכול?"  
"אמא לא הספיקה להכין כלום," אמר גיא וניגב את דמעותיו.
"בסדר בוא אני אכין לנו חביתה."
בבוקר שלמחרת העיר אותי צלצול הטלפון.
"עמית זו אמא, מה שלומך, מה שלום גיא?"
"אמא מה קורה, מה עם אבא למה אתם לא מגיעים?"
"תשמע אנחנו כנראה לא נגיע גם היום, אולי מחר. בינתיים דודה
לאה תבוא להיות אתכם, תכין סנדוויצ'ים לגיא ותשלח אותו לבית
ספר, ואתה תלך לחנות ותפתח אותה."
"אני רוצה לבוא אליכם."
"אתה לא יכול עכשיו. יותר חשוב שתלך לחנות ותפתח אותה."
"אני רוצה  לדבר עם אבא!"
"לא הוא לא יכול עכשיו, אבל הוא מוסר לך ד"ש, ושתשמור על
החנות. משה אמר לי שהוא ראה אותך אתמול בחנות עובד קשה."
"כן מכרתי עשרים ושמונה זוגות נעליים."
"יופי, בסוף עוד תשבור את השיא של אבא."
פתחתי את החנות כרגיל, והתיישבתי לשנן את הויכוח שנוצר בין
השומרונים לאנשי עליית עזרא ונחמיה.
"מה שלומך עמית?" אמר משה דולר ונכנס לחנות.
"בסדר"  עניתי,
הוא ליטף את ראשי ,
"יופי, תגיד הכנת תה?"
"כן" עניתי "הוא עוד חם."
"נהדר, אז תמזוג לשנינו."
שתינו שנינו את כוס התה ומשה עמד לצאת מהחנות,
"עמיתי, כל מה שאתה צריך תפנה אלי. אתה יודע, רמי מוסר לך
דרישת שלום."
"תודה, תמסור חזרה. איך הוא מרגיש."
"יותר טוב, ענה משה, "יותר טוב, עדיין עם קביים, אבל בסדר."
באותו ערב אמא ביקשה מדודה לאה שתביא אותנו לבית חולים. אמא
ישבה שם על כורסא ליד חדר הניתוח, כל אחיותיה והמשפחה של אבא
עמדו מסביבה.
כאשר היא ראתה אותנו מגיעים, היא ניגבה את עיניה,
"בואו עמיתי וגיא, בואו."
התיישבתי לצידה, היא לקחה את גיא והושיבה אותו על בירכיה. את
פרץ הבכי שעמד בגרונה היא כבר לא יכלה לעצור. אבא מת.

הבנתי שאבא ניפטר מגידול ממאיר בראש, אך מעולם לא שאלתי את אמא
מה בדיוק היה שם. כמה זמן הוא סבל מהגידול הזה, אם הוא בכלל
ידע עליו. "הכל משמים" היא הייתה אומרת לפעמים. והבנתי שהיא לא
רוצה לדבר על זה. את הגיוס שלי דחיתי, ואת הבגרות בהיסטוריה
איך שהוא הצלחתי לעבור. אמא לא הייתה מוכנה שלא אגש אליה.
בימים הראשונים שאחרי השבעה זרם המנחמים שהגיעו מכל החנויות
ברחוב לא פסק, גם יצרני הנעליים שעבדו עם אבא הגיעו לנחם. כולם
ניחמו והציעו עזרה. "תודה, זה בסדר," אמרתי וסירבתי בנימוס.
אמא גם רצתה לבוא ולעזור בחנות. אבל אחיותיה חשבו שעדיף שתהיה
איתם, לפחות בהתחלה. גם משה דולר הרגיע אותה ואמר שאפשר לסמוך
עליי במאה אחוז.
בחופש הגדול הבאתי את גיא לחנות.
"קח" אמרתי לו והבאתי לו נוזל לניקוי חלונות ועיתון, "היום,
בתוך עוזר בכיר, תתחיל לנקות את החלונות."
"אבל עמית," אמר גיא "אני לא מגיע עד למעלה כדי לנקות."
הבאתי לו כיסא,
"קודם תתחיל לנקות מלמטה, אחר כך תעלה על הכיסא, ותנקה
למעלה."
הוא התחיל לנקות את חלונות הראווה, אחר כך עלה על הכיסא וניקה
למעלה. הבטתי בו.
"סיימתי" הוא הכריז בגאווה. "אתה רוצה שאני אכין תה."
"לא חמוד," עניתי, "תה טוב, זה משהו שצריך ללמוד איך להכין,
בוא כנס אני אכין לשנינו."