קטע מוזר המוות הזה.  קצת חשוך פה.  רגע אחד אני יושבת
באוטובוס, רגע אחרי הכל אדומים ושחורים ורעש ועוד רגע ואני פה.
מוזר.  שקט מסביב, חושך.  לא יודעת, אפילו הפלאפון שלי לא פה.
יכול להיות שכשהגוף שלי נקרע לחתיכות קטנות על הכביש הלוהט,
הסלולרי נפל לי מהכיס.  איזה זין דווקא חיכיתי לאיזה טלפון
חשוב.
אימא שלי בטח תשתגע. היא תשמע ברדיו שהיה פיגוע, ותתקשר אלי
מיליון פעם ואני, אני לא אהיה שם לענות.  וכתבי הטלוויזיה
יתחילו להעלות ספקולציות, להגדיל את מספר ההרוגים בניחושי סרק
רק כדי לזעזע עוד קצת.  ואנשים יצקצקו בלשונם כשישמעו את
החדשות מחבריהם שדאגו והתקשרו. ותהיה את התחרות זאת, כמו תמיד
של מי יודע יותר מוקדם מכולם. שמועות על זהות המפגע יצוצו כמו
פטריות אחרי הגשם ואני, אני רק אשב פה בחושך ואחכה שמשהו
יקרה.
קולות של סירנות קורעים עכשיו ודאי את רחובות העיר הזאת. ידעתי
שלא הייתי צריכה לבוא לפה. עיר זרה, אנשים משונים כאלה, שונים.
ריח של בשר חרוך, כן זה הזיכרון האחרון שלי.  בשר חרוך ובום.
בום מחריש אוזניים ברמה שלא שמעתם בחיים.  אף פעם לא הכנתי את
עצמי לזה.  כאילו ידעתי שזה יקרה לי, אבל לא ידעתי שככה.  אבל
אתם יודעים, השקט אחרי הבום, הרבה יותר מזעזע אפילו מהריח הזה
של הסטייק האנושי.
זה לא שווה את זה.  ממש לא שווה את זה.  עקרונות או לא
עקרונות, השקט הזה לא שווה את זה.  הלבד לבד וחשוך חשוך הזה לא
שווה שום גן-עדן ושום הבטחה ושום דולרים שהמשפחה שלי תקבל.  לא
שווה את התמונה שלי שידפיסו בעיתון ולא שווה את זעזוע על פני
הישראלים היאפים המסריחים האלה כשיגלו שילדה בת 18 היא זאת
שגרמה לתופת הזאת, לבום הזה.
קטע מוזר המוות הזה.  קטע מוזר.