השפתיים שלי נצבעו, משהו מט-לא מבריק במיוחד, פשוט. מישהו שר
בטלוויזיה בהתלהבות, הוא לא בטוח איך הוא נשמע.
האצבעות שלי גזורות כהלכה, מתעקמות כמסוכם. הניקובים האלו
הורגים אותי, במיוחד עכשיו , כשהם הוסיפו את הזהב המהודר הזה,
איך אפשר? לפעמיים אני קולטת את העיניים של הנהג, את אופן
הניקוב, חור. אין דבר אמיתי ממנו.
עתיד מזהיר בצורות בדים ותחפושות. מי אתה? מדוע אין ידיך
מושטת?
אני מתה להעריץ אותך או כמותך, כמו אז, בלעתי את המילה שלך,
עקבתי אחרי כל אצבע שזזה באי בטחון, הסמים שלקחת, הבגדים
המגוחכים. היית בא אלי והייתי עוזרת לך להתלבש.
כמו שתרצה, איך שתבחר. הגוף שלך לא ייעשה לי כלום.
אבקש את הלחי שלך, לא מגולחת, מסריחה מעמל. ואמשיך.
הבטן שלי מבינה, מנסה להתקפל לצלילי הבדולח והאמונה, שפתיי
צבועות.
הדילוגים האלו והניתוח מרפאים אותי, אותו ילד קטן עם חיוך
מלוכלך עזר לי להשאיר את הרושם המתאים, אחד שתק שם. אחד משך
בכל החוטים. חוט אחד נקרע. צהלתי.
דבר לא יפריד בין ידיך המושטת לבין אותה לחי.
הברכה שקבלתי לא נגעה ללב שלי, גם לא לבדים הישנים, המנגינות.

ריח שתן בכל פינה, חדר שתן. ממון. הלוואי ותתחלף הפרווה שלך
למשהו מנומר, גורמטי כזה, ואוכל להשתמש  בכוח שלי. גאוות
היחידה.
אם תדעי כמה חוכמה יש בך והחילוף הזה בין ירך לירח יפה לי
וטוב. אולי לעולם לא תדעי.