יש לי שקט בראש.
אני יושבת באמצע הלילה ומנסה להקשיב לעצמי,
אבל אני לא שומעת כלום,
אפילו לא זמזום,
שקט.
השקט שלי הוא כבד נורא, לוחץ על הסרעפת, מפריע לי לנשום.
חיפשתי רופא טוב שיבדוק אותי ויתן לי תרופה,
אבל כל הרופאים יודעים לרפא רק אנשים שיש להם קולות בראש,
מהקולות האלה שנותנים עצות, ולפעמים גורמים לאנשים ללכת לבתי
חולים מיוחדים שם מטפלים בהם בכדורים צבעוניים חמודים שהופכים
את המוח שלהם למרק שעועית.

ואף רופא לא יודע לרפא שקט.

לפעמים אני צועקת,
מחרישה את האזניים, קורעת את הריאות, צועקת בכל הכח.
רק כדי לשמוע קול,
רק כדי שאני לא אשתגע.
השכנים שלי כבר רגילים להתקפים האלה שיש לי,
אין להם שום ברירה.
בהתחלה הם היו קוראים למשטרה, היו נבהלים מהצרחות האלה שלי בכל
מיני שעות לא שיגרתיות,
השוטרים היו באים ואני הייתי שואלת בקול מתוק "משהו קרה??", הם
היו מסתכלים על שכנתי ההמומה ואומרים: "גיברת, למה את קוראת
לנו סתם בשעות כאלה? את לא חושבת אולי שיש לנו דברים יותר
חשובים לעשות?!",
ואז הם היום הולכים חזרה עצבניים לניידת.
אז השכנים שלי לא קוראים למשטרה יותר, כשאני צועקת הם פשוט
סותמים את האוזניים ומתעלמים.

פעם נורא אהבתי מישהו.
הוא גם אהב אותי חזרה אז השתדלתי לא לצעוק, ממש התאפקתי. פחדתי
שהוא יבהל מהצרחות שלי ויברח...
ככל שהתאפקתי יותר כך השקט בראש שלי הלך וגדל,
הרגשתי אותו  לוחץ לי על כל העצמות, ממש מרסק לי את בית החזה.
אחרי כמה חודשים לא יכלתי יותר להתאפק... מבלי שהתכוונתי נפלטה
לי צרחה ארוכה בעצמה של 8 בסולם ריכטר אם לא יותר.
האיש שאהבתי בא בריצה כי חשב שמשהו קרה,
הוא ממש נבהל ושאל למה צעקתי.
לא ידעתי מה לומר לו...
איך מסבירים שהכל בגלל שהייתי חייבת לגרש
את השקט הזה שיש לי בראש?!?

יומיים אחר כך הוא ארז את הדברים שלו ועבר לגור במקום אחר.

מאז שהוא עזב השקט שלי אפילו נורא יותר,
פשוט חור שחור בראש לי.
כמו החורים השחורים האלה שיש בחלל ונעלמות בהם חלליות של נאס"א
ואף אחד לא יודע מה קרה להן.

ככה גם כל הזכרונות שלי, נעלמים לגמרי,
גם השמות, האנשים,
הכל נעלם עמוק עמוק במצולות השקט.