באת אלי כמו רוח סערה עשית מהפכה, כלאת אותי בשבי גופך -
ונעלמת, הותרת אותי המום אחרייך, אחרי מעללי טיפשותך, או בעצם
טיפשותי שלא נגמרת.
בכל פעם שבאת לעטוף אותי בחומך, בליטופך, נשבתי לך, ויתרתי
לעצמי ולי, על חוסר נאמנות עצמית והתמכרתי לצחוק שלך. היית
נשארת יום יומיים אולי גם שבוע מכינה לעצמך כוח ורוע. סוגרת
אותי בכלא של הזיות, אמונות ותקוות. ממלאה אותי במעשיות
מצחיקות, שקרים. לא משאירה בי מקום לעוד, לא נותנת לי אור והופ
נעלמת!
כל כך צפוי - שתלכי, שתעלמי ולא תשאירי סימן או אפילו שביב של
תקווה שעוד תחזרי. שתחזרי לשחרר אותי מהחבלים בהם קשרת אותי.
מהחומות בתוכן סגרת אותי, מהכאב.
וכמו בכל פעם שהייתי מצליח קצת להרגע  להיזכר איך פעם היה,
היית חוזרת לחבק ולבכות, לבקש את אהבתי ולו לעוד רגע קט של
הזיות ושקרים, של חלומות ללא תקוות. ואני, אני כאן, הרי סגרת
אותי, אין בי יכולת לזוז, אטמת אותי מפני העולם שמא ארצה
לשנות, סגרת לי כל אפשרות אחרת, מלבדך. והיית מלטפת והייתי
נהנה, כשהיית מנשקת הייתי מתמכר לטעם, למתיקות, כשהיית מתעלסת
איתי הייתי מתפלל שלא ייגמר, מטורף עלייך בייבי, מכף רגל ועד
ראש. ושוב מבין שלא אוכל בלעדייך, אף אחת לא תיתן בי, לא תאהב
אותי, לא תרצה אותי - כמו שאת ורק את תמיד רוצה.
זוכרת את הלילה שהחלטנו להסתמם?! הבאת מאיזה חבר ריבועים
צבעוניים. הלכנו לנו לים שכבנו על החוף ובהינו בכוכבים, ואת
סיפרת לי שוב מעשיות מצחיקות, כאילו על עצמך - כאילו, ואני
מקשיב לך נדהם, מביט בך ונפעם ולפתע כמו קפיץ את מתרוממת עולה
על הטרשים ורוקדת, רוקדת לצלילי הגלים המתנפצים, וממלמלת ולא
פוסקת רוקדת ורוקדת את ראשי מסחררת, כמו ילדת ים שחזרה הביתה.
לבושה בשמלת קיץ ושיערך מתעופף על פנייך - ואת עדיין רוקדת.
היו לנו ימים יפים, אולי שבועות וגם חודשים. בדיעבד הבנתי
שבמשך השנים היית רוקדת גם לאחרים. ולא נתת לי אפשרות להגיב
מילאת את פי בשקרים, שקרים לעצמי כמו אמונה עיוורת שלא משאירה
בי אחרת.
במשך הזמן התרגלתי לכאב, ללבד ולריק. וכשהיית חוזרת, הייתי
מבקש שתלכי, שאליי לעולם לא עוד תחזרי. שתתני לי לסיים לאסוף
את השברים אחרי שמיליון פעם ריסקת לי את החיים. ואז היית
מגמגמת לא מאמינה שאוכל אחרת, בלי ה'אהבה' שאת לי נותנת. היית
משפילה מבט ומסתובבת אומרת ביי ושוב הולכת עד.. עד לפעם הבאה
שבדרך כלל לא ארכה יותר משבוע, היית משאירה לי מכתב תחת דלת,
הודעה במשיבון לפני שאת נרדמת. רוצה לדבר ולא מוותרת את סבלי
הבטחת לשמר לך למזכרת.
ואז הייתי מתקשר לראות שאצלך הכל בסדר, ואת היית באה ומחבקת,
שוב מלטפת, מנשקת ובעזרת עצבותך אותי מחדש כובשת, והיינו
מדברים דיבורים, דיבורים והיית מבטיחה שלא תלכי עוד שלא תעלמי
לי שתמיד תהיי כאן, ושוב נכנע לך מקרב אותך אליי ובוגד בכל
החלטותיי, שוב באמונה עיוורת לא מאמין אחרת. את היחידה.
מיליון פעמים עברנו ת'שלב הזה ומיליון פעמים ויתרתי לך ובגדתי
בעצמי ובכל פעם הזמן רחק יותר ויותר עד שיום אחד, אחרי שביקשתי
שלא תהיי כאן בתפקיד הזה כי הכאב כבר מציק לי, הבנתי את המשחק
שלך. "בייבי, עם כמה שאני אוהב אותך אני לא תמיד אשב ואחכה רק
לך". נעלמת לא שמעתי ממך חודשיים וחצי. ואז התקשרת המצב כנראה
השפיע עלייך, ושאלת סוף סוף לשלומי. מאותו הרגע לא חדלו
המחשבות עלייך. פתאום הבנתי עד כמה אני בודד בלעדייך, לא יכול
יותר רוצה אל בין ידייך. ואת חיכית שם מאושרת, בטירוף של תשוקה
עילאית אהבת אותי, לא משת ממני לרגע. 48 שעות של אושר שחלפו
מהר מדי, נגמרו, כל אחד המשיך לדרכו, הבטחנו להתקשר בהמשך, אך
את חייבת לדפוק את הכל ולאכזב. ככה באכזריות שנכונה רק לך נגעת
בי בחום והלכת.
האם תחזרי כמו שחזרת בחמש שנים האחרונות
או שכאן זה באמת נגמר????????