אין איש יודע
מה ראית ומה לא
מה ידעת ומה לא
מה שכחת ומה לא...

איך לא שכחת,
איך העזת שלא לשכוח?
לשכוח, לשכוח את כל אשר ידעת
את כל אשר ראו עיניך
את השכול.

את הדממה.
הבוכה על אותה אדמה
ומהדהדת כאלף יריות
במרחב שבין עצי היער.

וממלאת את החלל
נפלו חלל.

לא היה עליך לזכור.
הטלתי עליך לשכוח.
כך העדת אף אתה בעצמך.

וכעת, אינני יודעת.
כעת אינני מכירה אותך.
ואולי מעולם לא הכרתי.

שוב איני יודעת מה הכרת ומה לא
מה ידעת ומה לא
מה שכחת ומה לא

ככלות

הלב המבקש את הנעלה,
והנפש החפצה בסחף
והנשמה הזועקת

ממעמקי האדמה המקוללת היא זועקת.
כי א-ל קנוא ה'.
א-ל נקמה
א-ל זעם.

אוחזת בראשי,
המסתחרר עלי כגלגל.
ותחומים, תחומים,
בהם בטחתי ואותם הכרתי,
גבולות להם קראתי בשם
מעצורים אותם יצרתי

חומקים ממני ונעלמים
באותו טרם-חושך-טרם-אור
שעטף את כל העולם.

אפלה. ערפל. צעיפי ערפל
מכסים על הכל.

טיפות גשם נוצצות
על שולי העלים.
מאיימות לנשור לאדמה הלחה.

הלוך-הלכה.

המחשבה, הדיעה הצלולה,
רחוקה היא ממני כעת.

טרם עת.

טרם עת בנות הבית לה' אלהינו.
והאהבה הגדולה שידעתי
מתערבת בחול ובחולין
ובפולין.

משחק מילים מעניין.
כמה מן החול יש בקודש?
כי פולין קודש קדשים היא.
ועם זאת, פולין היא חולין.

רק היום פנתה אלי עדי
בשאלה האם לנסוע או לא.
לא. חד משמעי.

לא חד משמעי.