טווה הוויה מעורפלת
בין מלמולי אשמורות,
מתאוה לחדש ריגושי עבר
נקבצת לבוא אליך.

נבוכה, מסוייגת
מהנה עצמי כעשייתך,
מקמרת גופי ומרפה
כזרימת דמי המואצת

בעבור היותי לי לעצמי
מסיירת בבהונותי על גופי,
מהדקת, מרפה, מלטפת
מגיעה לנקודה חבויה.

בקולי רוגשת בקצב
מתהומי מטה עד רום,
מתפתלת עד אובדן חושים
עת אדוות אביונה יכניעוני.



31/1/02