טווה הוויה מעורפלת
בין מלמולי אשמורות,
מתאוה לחדש ריגושי עבר
נקבצת לבוא אליך.
נבוכה, מסוייגת
מהנה עצמי כעשייתך,
מקמרת גופי ומרפה
כזרימת דמי המואצת
בעבור היותי לי לעצמי
מסיירת בבהונותי על גופי,
מהדקת, מרפה, מלטפת
מגיעה לנקודה חבויה.
בקולי רוגשת בקצב
מתהומי מטה עד רום,
מתפתלת עד אובדן חושים
עת אדוות אביונה יכניעוני.
31/1/02 |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.