היום בכיתה חרטתי על השולחן "מוות, אני רוצה למות".
אז המורה שלח אותי ליועצת. הן סתם מפגרות כל היועצות האלה, הן
לא מבינות כלום. הן לא יודעות מה זה להיות שונה מכולם, מה זה
ללכת ברחוב בהרגשת השפלה, מה זה להתעורר בבוקר ולקלל את השמש
על אורה הצהוב, מה זה להתפלל כל לילה לפני השינה שלא אקום
לעולם. אני אומרת לעצמי: "הם בחיים לא יבינו", ומעבירה את
אישוניי במין מעגל מזלזל. יושבת שם כבר רבע שעה, משתעממת,
מתפללת לאלוהים שייקח אותי. אני בכלל לא מקשיבה לה, ליועצת
המפגרת הזאתי. אני בעולם אחר, העולם הבא.

אתם יודעים, תמיד פחדתי מהמוות. תמיד חשבתי שהמוות זה דבר רע,
מפחיד, דבר שקורה רק לאנשים הרעים. כבר מאז שהייתי קטנה, חששתי
שהיום הזה יבוא. חששתי שהשטן או אלוהים יחליטו שנגמר זמני
לחיות והגיע זמני למות. חששתי שיקחו אותי מכל האנשים שאני
אוהבת. תמיד הסתכלתי עליו בצורה שחורה. תמיד המוות בשבילי היה
חושך, אי הידיעה מה הולך לקרות. עכשיו נקודת המבט שלי קצת
שונה. עכשיו המוות הוא האור שבקצה המנהרה. הדבר היחידי שיכול
להוציא אותי מכל הצרות בהן אני נמצאת. הפתרון לסבל, לכאב,
לחוסר האונים שאני מרגישה. הדרך לצאת משברון הלב, הדרך להדביק
את כל הסדקים שיש לי בו. הדרך לנקות את כל הריאות שלי
מסיגריות, לנקות את המוח מלימודים. הדרך לא לשמוע על עוד
פיגועים, הדרך לא לראות את האנשים שאני כל כך אוהבת נפגעים.
הדרך הכי טובה, הדרך לצאת מכאן.