הולכים בחולות וחושבים.
והמחשבות רצות להן במוח כמו עכברים במבוך. וחושבים עלי,
וחושבים עליו, וחושבים על המדבר, ועל הבית, והמיטה החמה
והרכה.
ונעים. ונוח. והלוואי שההליכה הזו תימשך לעולם!
ונרגעים; ותוך כדי רגיעה ורפיון, ממשיכים ללכת בטורים ישרים
ושקטים, כמו שובל נמלים ארוך, שמובל על ידי נמלה חאקית
ובלונדינית, שגם אותה לא רואים. הולכים. השלווה עוטפת, והשקט
מוערך ומכובד עד מאוד. האופוריה הזו, של "כמה נוח לי ללכת
עכשיו, רק אני והמחשבות היפות שלי. שאף אחד לא רואה". בתוך כל
ההמון הזה, שהולך אחיד, מתלבש אחיד, מדבר אחיד, נושם אחיד -
יש נקודת מפלט של אינדיוידואליות נמשכת ומושכת שלא תפסיק לעולם
- מאחורי כל הירוק הזה מתרוצץ, בכל חייל פלסטיק כזה, צבע אחר -
על כל גווניו- לא קרוב אפילו לירוק. הצבע של כל אחד, הוא
עצמו.
אז ממשיכים ללכת, באחידות הזו, השלווה המרגיעה. בבטחון העצום
וברוגע המתמשך.
והולכים בחולות המדבר, והולכים...
ופתאום נעצרים.
הגענו לעמדת הירי. נעצרים. יורים.

(אסור לעצור)