בואו אני אספר לכם כמה דברים על שלמה פרישמן, מעין אכספוזיציה
מודעת לעצמה. יותר מכל שלמה פרישמן (הידוע בד"כ רק כפרישמן, או
כ'פריש', תלוי בסיטואציה) אוהב את לד זפלין. מה זה אוהב. אפילו
יש לו חתימה של ג'ימי פייג' על IV. כהשתחתן עם נירית, נישואים
שהחזיקו מעמד חודשיים (חודשיים וחצי יותר ממה שציפיתי), השיר
שהושמע בחופה היה thank you. כשאח שלו מת הוא בא להלוויה עם
מערכת מיני והשמיע את stairway to heaven, למרות שידע שאח שלו
הולך ישר לגיהנום. לשלמה פרישמן יש את כל האלבומים של לד זפלין
על קלטות, על תקליטים ועל דיסקים. אבל אין לו שום אלבום
מוזיקלי אחר. חוץ מדיסק אחד של איזה זמר קאנטרי שאחת שהוא יצא
איתה, תמר, קנתה לו ליומולדת. מיותר לציין שברגע שהיא הביאה לו
את הדיסק הוא נתן לה שתי סטירות והעיף אותה לכל הרוחות. הדיסק
עדיין אצלו באיזהשהו מקום, אני חושב. הוא רצה לתת לי אותו פעם.
סירבתי בנונשלנטיות. אחרת הוא היה מפוצץ אותי. תשע מתוך עשר
פעמים שתכנס לבית של פרישמן תשמע לד זפלין בפול ווליום. בפעם
העשירית תשמעו אותו מקלל את הפטיפון שמשום מה לא עובד (כמובן
שפרישמן סתם שכח לחבר אותו לחשמל).
פרישמן לא עובד. כנראה שככה זה שאתה מקבל ירושה של מליון וחצי
דולר מאיזה קרוב משפחה רחוק שראית פעמיים וחצי.
"מה אתה עושה כל היום?" שאלתי אותו פעם אחת,
"רץ על המסילה", אמר והצביע עליה, "ושומע זפ."
"לא יכול שזה מה שאתה עושה כל היום"
"אני גם עושה משקולות" אמר בחיוך שחצני וחשף שרירים שלא היו
מביישים את בראד פיט בימים היותר טובים שלו "ושומע זפ."
"ומשחק איתכם כדורסל פעמיים בשבוע"
"ושומע זפ." השלמתי אותו
וככה הוא המשיך עוד זמן מה, שנראה לי כמו נצח. "מזיין כוסיות."
"ושומע זפ" "אוכל סטייקים ועדיין נראה כמו אליל, ולא כמוך, יא
דב." "ושומע זפ." "שותה חצי בקבוק ויסקי כל ערב, וקם בלי
הנג-אובר" "ושומע זפ." "מעשן סיגרים קובניים" "ושומע זפ."
"טוב טוב, די!" הפסקתי אותו

אז אתם מבינים, לשלמה פרישמן היו אחלה חיים, עם אחלה פסקול,
זפ.

"הדלת פתוחה" פרישמן צעק בתגובה לצילצול הבלתי פוסק שלי בפעמון
של דירת ארבעת החדרים שלו.
פרישמן שכב במיטה, בהה בתיקרה.
"שוב פעם הפטיפון לא עובד?"
"דווקא כן."
"אז מה קרה?"
"כלום"
"שקרן"
פרישמן לא ענה.
ניגשתי למדף התקליטים והוצאתי משם את II, שמתי בפטיפון
והפעלתי.
פרישמן הוציא את הכבל של הפטיפון מהחשמל.
"כוסאמק פריש! מה קרה?"
אף פעם לא ראיתי את פריש מדוכא. תמיד שמח. תמיד מחייך ומספר את
הבדיחות המפגרות שלו.
"כלום"
"אני לא זז מפה עד שאתה לא מספר לי"
פריש ידע שאני רציני
"טוב"
אחרי חצי שעה של מבטים הדדיים חסרי כל משמעות פרישמן פתח את
הפה
"לא"
"מה לא?"
"לא. אתה יודע."
"אני ממש לא יודע"
"אתה זוכר זאתי שאני יוצא איתה?"
"שירה"
"לא, יא בלוק, זרקתי אותה מזמן"
"אה"
"מירב. הדוגמנית"
"אה. נו מה איתה?"
"אתמול באנו הביתה ו... ושמתי זפ"
"ו?"
"והתיישבנו בספה"
"ו?"
"לא עמד לי"
"זה קורה לכולם. חוץ ממני, אבל אני לא דוגמא" שיקרתי, כמובן,
"ובגלל זה הפרצוף תשעה באב?" המשכתי תוך כדי גיחוך.
"קני אוונס"
"מי?"
הוא הסתובב מעט, הוציא מאיזה מגירה דיסק והושיט לי אותו.
"קני אוונס" קראתי בקול את שכתוב, "דה אולד לאב." "כמו השיר של
שלמה ארצי" אמרתי בחיוך.
"מי?"
"לא משנה, זה לא הדיסק שהזאתי הביאה לך פעם?"
"כן"
"נו, מה איתו?"
"תפתח"
פתחתי את העטיפה, הדיסק לא היה בפנים.
הבנתי, אבל עשיתי את עצמי לא מבין. לא רציתי להבין.
"תפעיל את הסטריאו"
הדלקתי את המערכת ולחצתי פליי.
זה לא היה לד זפלין. זה היה קני אוונס.
"אתמול אחרי שהיא הלכה, הדוגמנית, משום מקום הדיסק הזה צץ לי.
לא יודע למה, פשוט שמתי אותו במערכת והתמוגגתי. בגדתי. ונהנתי
מזה. כלכך נהנתי."

"מה אתה עושה כל היום?" שאלתי אותו פעם אחת,
"רץ על המסילה" ,אמר והצביע עליה, "ושומע קני אוונס."
"לא יכול שזה מה שאתה עושה כל היום"
"אני גם עושה משקולות" אמר בחיוך שחצני וחשף שרירים שלא היו
מביישים את בראד פיט בימים היותר טובים שלו "ושומע קני
אוונס."
"ומשחק איתכם כדורסל פעמיים בשבוע"
"ושומע קני אוונס." השלמתי אותו
וככה הוא המשיך עוד זמן מה, שנראה לי כמו נצח. "מזיין כוסיות."
"ושומע קני אוונס." "אוכל סטייקים ועדיין נראה כמו אליל, ולא
כמוך, יא דב." "ושומע קני אוונס." "שותה חצי בקבוק ויסקי כל
ערב, וקם בלי הנג-אובר" "ושומע קני אוונס." "מעשן סיגרים
קובניים" "ושומע קני אוונס."
"טוב טוב, די!" הפסקתי אותו.

אז אתם מבינים, לשלמה פרישמן היו אחלה חיים, עם פסקול לא משהו,
קני אוונס.