היא פתחה את העינים.
מוכנה לעוד יום.
התבוננה באדם השוכב לצידה, אותו אדם שהיא כל כך אוהבת, ושאיתו
היא חולקת את חייה.
היא קמה, אספה את החפצים מסביבה, את השמיכה הבלה בה התכסו, ואת
נעלי התלאים שלה.
היא העירה אותו, הוא נתן לה חיוך גדול, נשק לביטנה, והם קמו
והתכוננו לצאת לדרכם.
אחרי כשעה של הסתובביות, הם נכנסו לאיזה קיוסק, ו"קנו" את
ארוחת הבוקר שלהם, שהייתה אמורה להספיק להם עד הערב.
הם המשיכו לעבר הכיכר, איפה שבדרך כלל היו פוגשים את שאר
החבורה שלהם, בילו את הצהרים באיזה בית נטוש, עם שרוך קשור
מסביב ליד.
כשעלו שניהם לשמיים, והכל היה אפשרי...הכל היה בסדר, לא היה
להם יותר למה לדאוג.
לא היה צריך לדאוג מאיפה תבוא המנה הבאה, באיזה סמטה ישנו
הפעם, מאיפה ישיגו אוכל ואפילו לא היה צריך לדאוג מה יהיה ביום
המחרת.
הם נשכבו ביחד על המזרון המלוכלך, הוא נשען עליה, מקשיב
לדפיקות ליבה, ומרגיש עד כמה הוא אוהב אותה.
הוא תמיד הצטער שהוא לא מסוגל להעניק לה כלום מלבד אהבתו.
היא תמיד אמרה לו שכל עוד שניהם ביחד, הכל יהיה בסדר, ושום דבר
לא משנה חוץ משניהם.
הם המשיכו לעבר מרכז העיר, שם הוא ישב והניח מולו כובע שראה
ימים טובים מזה, בעוד היא רודפת אחרי העוברים והשבים בנסיון
להשיג כסף קטן.
אחרי שעתיים הם הסתלקו משם עם משהו כמו 60 שקל.
הם נעצרו לנוח, הוא נשען עליה, והשעין את ראשו לבטנה.
היה רגע של שתיקה בו הוא חשב על אמו שלא ראה כבר כמה שנים,
והיא חשבה על אחת מן האנשים שעברו על פניה, זקנה חביבה שנתנה
לה 20 שקל ואמרה לה שרק תשמור על עצמה, אשה צעירה שכמותה.
כן, היא תשמור על עצמה, אבל לא היא מה שחשוב כרגע...יש עוד אדם
נוסף שעליו היא אחראית, ותהיה מוכנה להקריב נפשה למענו.
הם המשיכו בדרכם, איפה שהיו אמורים לקנות עוד חומר שהיה אמור
להשכיח מהם את הכל.
אך הפעם היא לא לקחה בחשבון שהחומר שנכנס לגופה, והתערבל עם
הדם שלה לא היה טהור, כי הסוחר כנראה החליט לחסור קצת לעצמו
בצד, והחומר שאיתו דילל את החומר כנראה לא בדיוק נועד להכנס
לתוך גוף האדם.
אחרי 20 דקות היא כבר הובהלה באמבולנס אל בית החולים הקרוב, עם
דפיקות לב בלתי סדירות, ופרפורים.
נהג האמבולנס סירב לתת לו לנסוע איתה, והוא נותר לעמוד לבדו.
הוא ניסה לעצור מכוניות שנסעו בכיוון בית החולים, אבל אנשים
פשוט הביטו בו במבטי זילזול, וסרבו לתת לו לנסוע אותם.
לבסוף הוא הצליח למצוא איזה מונית שהנהג כנראה ריחם עליו,
והנהג היה צריך בכל מיקרה לנסוע לעבר בית החולים.
הוא רץ לשם מתנשף, ממהר לראות מה שלומה, האם היא בסדר, רק היה
לו חשוב לראות אם היא בסדר, שום דבר לא היה חשוב לו יותק.
הוא רץ את 3 הקילומטרים שהפרידו בין המקום בו הוריד אותו הנהג,
לבין בית החולים ב-10 ומשהו דקות, קצב שלא היה רגיל לו, אך
נראה לו כאילו עברו ימים על ימים.
לבסוף הוא הגיע לפקידת הקבלה, שנתנה לו מבט חשוד, אבל איפשרה
לו לבקר אותה.
היא שכבה לבושה כולה בלבן, במיטה לבנה, עם פנים חוורות, ושערה
השחור נפרס כהילה מסביב לראשה.
הוא ירד על ברכו, נשק למצחה, והקשיב לנישימותיה הקלושות.
האחות נכנסה ואמרה לו שהיא ברת מזל, ורק ברגע האחרון הצליחו
ליצב את מצבה.
הוא פלט מילה אחת: "התינוק?". היא אמרה לו: "אני מצטערת, עשינו
כל מה שיכולנו...".