הם היו ארבעה. כמו שתמיד היו ארבעה. עם סוסים עייפים ואקדחים
עם קתות שחוקות וסדוקות. הם הרגו יותר אנשים משיכלו לספור. בטח
הייתה איזו נוסחה מתמטית שהייתה יכולה לעזור להם, אם רק היו
מלמדים אלגברה באלבמה של המערב הפרוע. אם היו מלמדים משהו חוץ
מלשרוד בצורות ומגפות ורעב ומגפי עור שהורישו בני דודים.
הורישו, כי אתה לא יכול לקחת אותם אתך. אתה לא יכול לקחת כלום
אתך. רק את השנאה והייאוש והצעקה המואסת של חיים בשביל מוות.
מוות או כסף. לאקדוחן השכיר, ההבדל הוא זניח. זניח כמו ההבדל
בינו ובין הממזר ביש המזל שנשכר להמית. כולם מתים, הם אמרו
לעצמם, השאלה היא רק מה יוצא לנו מזה.

הם רכבו דרך רוחות חמות וחול של הרים אדישים. האדמה היא אמנו,
הטיפו החקלאים. ארבעת הרוכבים עלו על גדותם מבוז לאם הספוגה
בדמי בינה. האדמה היא הדרך, ידידך היחיד הוא העופרת. התליין
הפרטי שלך, תחוב בחגורת עור. הם היו ארבעה והיו אחד. כמו גלויה
שחתכת לחתיכות פאזל. סוסיהם דהרו בשורה אופקית. שמותיהם הם
מותרות בעולמם, שם השתיקה מכסה על בצע הכסף והשפתיים נושפות על
אקדח מעשן. נאמר רק שאחד ענד סביב צווארו מזכרת מאמו. אחד לפת
אקדח עייף שהוריש לו אביו. אחד היה מכין מצבות במקצועו.
והרביעי. הרביעי ידע לאן הם הולכים.

כעבור ארבעה ימים וארבעה לילות, פסעו את פסיעותיהם הראשונות
לתוך עיירת הרפאים הקטנה. פניהם המחוספסות בחנו באדישות את
הבתים המתפוררים. נראה כאילו פיגומים בלתי נראים מחזיקים אותם
במקומם. "השמועה אומרת שהזקן מסתתר בכנסייה" סימן השני באקדחו
העייף. ידו רעדה כשהרים אותו. נדמה היה שהאקדח נעשה יותר ויותר
כבד עם כל כדור שירה, כל מטען ברזל שהקיא מקרביו החלודים.
זרועו נכנעה למעמסה ונשמטה. המבנה הרעוע אליו הצביע היה עשוי
לוחות עץ נרקבים בגוונים שונים של צבע מתקלף. הדבר היחיד
שהבדיל אותו משאר הבתים בשורה הארוכה של הרחוב הראשי והיחיד של
העיירה היה צלב קטן שנחרט על הדלת. אפילו לא היה לה מיקום
מרכזי בעיירה. רק עוד בית הערצה אחד מני רבים.

הם עזבו את הסוסים בפאתי העיירה והתקדמו ברגל. השקט היה מחריד,
ונראה היה שהרוח שלוותה אותם נעצרה בכניסה לעיירה. הם בלעו רוק
בתורות. האוויר היה דחוס יותר בין שתי השורות המקבילות של
הבתים. החום היה מעיק יותר. כאילו מישהו מאוד התאמץ בניסיון
להקנות למקום אווירה. הסוסים עמדו מאחור וצפו בארבעה הולכים
לאט במורד הרחוב. "למה?" שאל הראשון. השאלה הדהדה מספר פעמים
בין הבתים. למה אנחנו כאן? למה אנחנו צריכים להרוג את הזקן?
למה אנחנו? הפעם לא היה מעורב כסף בעניין. זו הייתה נקמה
פרטית. זעם, שנאה וחוסר הבנה כללי של עמדת היריב. כל המרכיבים
לנקמת דם.

"למה?" השיב לו הרביעי בכעס. "למה? בגלל אמא שלך, אבא שלו וכל
המצבות שהוא אי פעם הכין." הוא החליף מבטים עם כולם. דבריו
הכבידו עליהם. הראשון הרכין את ראשו. אקדחו של השני נפל לאדמה
והשתקע בחול עד הקת. ידו נסגרה ברעד על אוויר. השלישי נדמה היה
שהתחיל לשקוע בחול בעצמו. משאן של כל אבני הברית הקדושות שחרט
בין אדם ואדמה דחף אותו לאותו מסע אליו שלח רבים בעבר. האחרים
לא הבחינו בכך, אבל אחר כך, כשהחלו שוב לצעוד, היו עקבותיו
הולכים ומעמיקים.

הם הגיעו פנים אל פנים עם דלת הכנסייה. הצלב על הדלת נראה כמו
פצע בעץ. מישהו צבע אותו בדם. "מה זה אמור להיות?" שאל השני.
"קבלת הפנים שלנו" ענה הרביעי, בועט את הדלת פנימה. מאחורי
מעטה העץ התגלתה חרדתו של כל מיסיונר. ספסלי האבן שפעם נחו
בשורות מסודרות היו שבורים ומוטלים בערמות חצץ על רצפת האולם
הקטן. המקום היה אפל. אלומות אור שבקעו דרך הגג המתפרק צבעו את
האפלה המאובקת בפסים צהבהבים מסנוורים.
הם נכנסו כולם ונעמדו מול הבימה הקטנה. הדבר הראשון אליו שמו
לב היה היעדרו של הצלוב ממקומו הקבוע מעל הבימה. הם שמו לב
מאוחר יותר לחלקי העץ השבורים שהושלכו לפינת האולם. והנה הוא
היה. הזקן. השני ירק על הרצפה בתיעוב למראהו. הזקן ישב על כסא
שהיה ודאי פעם מפואר, אך כעת נותר ממנו מעט מאוד. הריפוד
המסמורטט זחל דרך הבד הנרקב והתערבב עם זקנו המדובלל של הזקן.
אם היו יכולים להסיר את עיניהם ממנו, ודאי היו מבחינים בגביע
זהב גדול שעמד על הבימה. הגביע היה ישן וסדוק, ושבילים של דם
נהרו מפצעי מתכת והכתימו את השטיחים המתפרקים. הרביעי הצטמרר.
הזקן חיבק את בובת ישו. אחז בה כמו כותונת משוגעים.
משהו בזקן עצמו היה מאוד מוזר. זקנו האפור והעבות שהשתרבב בין
קרעי הטוניקה שלבש הסתיים בקצוות נוצצים. עיניו הקטנות היו
כבויות ובוהות כמו חרוזי תפילה שחורים. פניו היו מונחות ומוטות
בארשת אכזבה וצער. הוא פתח את פיו ונשמעה חריקה זועקת. הם תהו
לעצמם אם הייתה זו הכנסייה שזעה תחת כובד טירופו של הזקן. "אז
סוף סוף הגעתם." קולו הרעיד את האולם והפילו אבק על המתבוננים.
קולו היה עמוק ועשיר, כמו מנהל קרקס. הוא ביטא את המילים
בעדינות של קוסם, נשמע כאילו הוא מדבר בשפה עתיקה שרק במקרה
תאמה לשלהם.

הרביעי התנשם בכבדות. "הוא ציפה לנו?" שאל הראשון. "איך הוא
ידע שאנחנו באים?" שאל השני. "אולי עקבו אחרינו" הוסיף השלישי.
"שתקו!" הרעים הרביעי. "אתם לא רואים שהוא מטורף?" הוא ניסה
להרגיע.
"בן-אדם, זה לא נראה לי בסדר" החל השני להסס. ידו נאחזה באקדחו
בכוח. שואבת ממנו יציבות. הראשון לפת את התליון שלו באימה.
השלישי הסתכל סביבו בבהלה כשהחל שוקע בין לוחות העץ היבשים. אף
אחד מהאחרים לא שם לב אליו. כולם היו מרותקים סביב הזקן.
הוא החל לצחוק בפראות, מרעיד את הרצפה עם כל צחקוק של טירוף.
הרביעי שלף את אקדחו במהירות וכיוון אותו לבין עיניו של הזקן.
זה השתתק ופלט אנחה. הרביעי הנהן מולו כמבין. "אתה יודע למה
אנחנו כאן... אתה חייב לדעת" אמר לעצמו ולזקן ביחד. "כן" הזקן
ניסה לחייך, אך פניו הנוקשות עצרו בעדו והקנו לו מראה מבעית.
שפתיו נמתחו כלפי מעלה, אך לחייו נותרו קפואות. הרביעי החל
לצעוד קדימה, הרצפה חורקת תחתיו. השני, בא אחריו, אוחז באקדחו
בשתי ידיו, לאחר שכוחה של יד אחת כבר לא היה מספיק למעמסה.
השלישי, ששקע עמוק יותר עם כל נשיפה של הזקן המוזר, ניסה לצעוק
לעזרה וגילה שהוא אילם. מתחתיו יכל לשמוע את קולם העמום של
האבלים. בכיים המתמיד של אלו שנקרעו מעליהם חייהם. ונקישתה של
אבן המצבה. הראשון, שאחז בתליון של אמו, מצא שזה אט אט החל
להיסגר סביב צווארו. ידו שהצמידה באמונה את השרשרת ללבו נסתה
כעת להרחיק אותה, לעצור אותה.

הרביעי המשיך להתקרב, בצעדים נחושים. השני עקב באיטיות, גורר
בכל כוחו את האקדח על הרצפה. הרביעי המשיך להתקרב, נשימתו
עמוקה ומדודה, אקדחו מכוון וקבוע, נכון לשדוד חיים נוספים. הוא
הסתכל ישירות לעיניו של הזקן. משהו בהן החל לנצנץ אך כבה מיד.


"למה!" זעק הרביעי.

הזקן נרעד מעצמת הזעקה. כמעט איבד את שיווי משקלו ונפל מהכסא.
הוא נתקף שיעול פתאומי ובקושי הצליח לבטא "מה?"
"למה?" דרש הרביעי בפה פעור, עיניו קודחות בקנאות בעיני הזקן.
"למה כל זה?" החווה בידו מאחוריו בתנועה מעגלית. "למה אתה? למה
אני?"
"למה?" חזר הזקן בקול נשבר.
"כן!" צעק הרביעי והתקרב. הוא היה מספיק קרוב לזקן עכשיו כדי
להריח את החולי שלו. גופרית וורדים. הוא הרגיש את החום שאפף
אותו. לרגע חשב שראה את הישו מתפתל בחיקו.
"למה? אלוהים! למה?"
הישיש השפיל מבטו. הרביעי התרתח וירה. כדור העופרת פגע בזרועו
של הזקן, מפלח את עצמותיו היבשות וחודר דרך הכסא הרעוע. הזקן
השתנק ונרעד ואז קפא. הרביעי יכל לראות את החור שעשה בו. שירת
מלאכים החלה לזרום ולהציף את הכנסייה. הזקן הרים שוב את מבטו
ונעץ את עיניו בעיני הרביעי. בחוץ החלה לנשב הרוח. התריסים
והחלונות ששכבו דוממים שנים כה רבות החלו להיחבט ולהשמיע את
קולם. הבתים זעו ורעדו. החול ניסה לברוח לכל הכיוונים. "למה  
" הוא פער את עיניו. עידנים של כאב זינקו מתוכן ותקפו את
הרביעי. היד שמחזיקה באקדח התחילה לרעוד. "למה   " המשיך הזקן
בקול רועד. מאחוריהם שקע השלישי ברצפה ולוחות העץ נסגרו מעליו.
השני גחן מעל בור גדול באדמה. ידיו עדיין אוחזות באקדח של
אביו, ששקע עכשיו מספר קילומטרים מתחת לאדמה. הראשון שכב מפרפר
על הרצפה, ידיו אוחזות בגרונו.

שירת המלאכים התחזקה, והזקן שוב התחיל להשתעל. הוא אחז בזרועו
הפצועה ופצה את פיו.    
"הייתי לבד"
מילותיו נחתו כמו הודאה באשמה במשקל 16 טון. קולו נסדק כמו גשר
שחוק שלבניו החלו לפול את התהום העמוקה מתחתיו. הרביעי נעצר.
נשימתו נעתקה. הוא כבר לא היה יכול להחזיק באקדח וזה נפל לארץ.
הרוח התחזקה והתחילה לקרוע את קורות הגג מעל הכנסייה.
הזקן ראה את המצוקה בפניו. "רק רציתי שתהיו מאושרים" אמר
באיטיות, בקולו הגוסס, המתנצל. ההרמוניה השמימית שנזלה מזרועו
התחזקה והתערבבה עם שאגת הרוח לנהמה מחרישת אוזניים.
הזקן קם מכסאו מול האדם המשתומם שמולו. הרביעי נפל על ברכיו,
בוהה. הזקן נע בכבדות, מרעיד את האדמה עם כל צעד שהנחית על
הרצפה.
"אם רק ידעתם מה שאני ידעתי..."
עשן החל לעלות מהבור באדמה, צורב את עיני השני, הפעורות אל
זרועותיו הנמתחות. עוד ועוד, מטה מטה, כבר מאוחר מדי היה
להרפות. גביע הזהב החל לעלות על גדותיו, להציף את רצפת הכנסייה
בדם סמיך, שורף.
"לא הייתם..."
העיירה כולה החלה לעלות באש, למחות את עצמה מעל האדמה. בהלה
אחזה בסוסים והם ניסו בכוח להשתחרר מהחבלים שקשרו אותם לאותו
עמוד ארור של אותה מסבאה ארורה באותה עיירה ארורה. זעקות האימה
שלהם נפלו דוממת במדבר הרחב שהקיף אותם.
"אוכלים מעץ הדעת"
זקנו מסואב בדם, צעד הזקן אל הרביעי בצעדים עייפים. כל פסיעה
מחישה את האובדן שסבב אותם. לבסוף, עמד מולו. הזקן הניח
למרגלותיו את בובת ישו והרים את אקדחו שנפל. טובע בדם, היה
הרביעי משותק. שאגת המלאכים מצלצלת באוזניו, הוא יכל רק לראות
את הזקן מרים את האקדח ומכוון אותו אל עצמו.
"אני מצטער"
הזקן טמן את האקדח בפיו, וסחט את ההדק.

הרביעי התעורר. ערום. העיירה נעלמה. הראשון, השני והשלישי
נעלמו. המדבר נעלם. הוא היה...
בגן.
גן עם עצים יפיפיים.
והוא היה מאד מאד רעב.