[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אוגוסט קול
/
מהות החיים של פומיקו

היה זה לפני שנים כה רבות, שעדיין הינני מתקשה לזכור את פרטי
האירוע.
אני זוכר שזה קרה לאחר התאונה, שאנוכי למרבה מזלי הרע - הייתי
כלול בה.
שכבתי בבית חולים למעלה מחודשיים, מצבי הוגדר אז בין אנוש לקשה
- אך יצאתי מזה, ואת החודש האחרון, הקדשתי להחלמה, מנוחה
והרהורים.
היה לי הרבה על מה להרהר, התאונה הזאת הכניסה לי כיוון מחשבה
חדש לחיים - החיים עצמם. מעולם אין אנשים מעריכים את חשיבותם
עד שהללו עומדים בסכנה - וכך קרה לי.
כל החודש ביקשתי להתבודד, למנוע ממבקרים שיבואו אלי, עדיין לא
הצלחתי לעכל כמה קרוב הייתי לשינת נצחים, כמה קרוב הייתי לעולם
לא להתעורר, כל הסקרנות שהייתה טמונה בי - הייתה יכולה להעלם.
כל אותו חודש ניסיתי להקשיב לעצמי, להסתכל ממבט חדש על פני
הדברים, הקירבה למוות שינתה אותי, הפכה אותי למישהו אחר. ואז,
לאחר שהייתי במרחק נגיעה מאצבעו הקרה והצוננת של מלאך המוות,
החלטתי שיותר מזה שאני כבר לא יכול להגיע, ואם כן, כבר התנסיתי
בזה, אז מה אם אני לא יתעורר לעולם, לפחות לא יהיו לי יסורי
מצפון - וכך עשיתי.
כאשר השתחררתי מבית חולים, ולאחר כל הפוצ'י מוצ'י עם בני
המשפחה וחברים, החלטתי להתחיל במסע ההתגרות - החלטתי לנסוע
למזרח הרחוק.
פתחתי את כל תוכניות החיסכון שאי פעם היו לי, ועבדתי במשרות
זוטרות עד שלבסוף אספתי מספיק כסף, קניתי ציוד, כרטיסי טיסה
ויאללה - הולכים לנקות את הראש - או יותר נכון - לחסל את
הראש.
כל הפרטים שבין הגעתי לנמל התעופה, ועד ירידתי בנפאל- אינם
חשובים, אלא אך ורק מה שבא אחריהם.
כשהגעתי,נחתי יום אחד בדיוק, באיזה מלון דרכים עלום שם,
ובבוקר - לאחר ארוחה קלה, התחלתי בטיפוס להרים.
שלושה שבועות. זה הזמן שלקח לי להגיע לפסגה, לאחר ימים של רעב
נורא, וקור שלא יאומן, לאחר קרבות עקובי דם עם דובים וזאבים,
וכן גם התנגשויות בלתי פוסקות עם מפולות ושברי סלעים
מחודדים-הגעתי לפיסגה.
ישבתי שם על השלג, בחנתי את הכל מתחתיי -  אך לא ראיתי כלום,
העננים היו מתחתיי, הם לא היו גבוהים, כך שלא הצטרכתי לעלות
גבוה כדי להיות מעליהם, התבוננתי על הערפל הסמיך שהציף את החלל
מתחתיי, והבטתי למעלה, לעבר השמש הנצחית, שואף את כמות האוויר
הגדולה ביותר שראותיי יכול להכיל - ומוציא הכל בפורקן אדיר -
ומשתחרר.
אותו יום היה היום המוזר והמשמעותי בחיי - חשוב יותר מכל תאונה
או סכנה שניצבתי כנגדה בעבר -היה זה היום בו ניפגשתי לראשונה
עם פומיקו דלתא צ'ה - הנביא האחרון בעולם.
בהתחלה לא זיהיתי אותו, חשבתי שאני לבד על הפיסגה, ובכלל בכל
העולם, אבל לאחר מנוחה קצרה על הפיסגה, ואחרי איזה מרק חם,
יצאתי אחוצה וראיתי אדם שוכב קפוא על השלג ופתק נייר בידו -
הוא היה מת.
האיש היה קפוא עד לשד עצמותיו, וכל ניסיונות ההחייה שניסיתי
עלו בתוהו. לקח לי די הרבה זמן להבחין בפתק - וקודם לכן גיליתי
על ידי חיפוש מדוקדק בבגדיו ששמו היה כנ"ל - פומיקו דלתא צ'ה -
ובאותיות קטנות וזוהרות היה כתוב על עורפו בצבע דם - הנביא
האחרון.
בהתחלה גיחחתי מעט, אך מייד הפסקתי כדי לא לחלל את כבוד המת -
סך הכל הבן הרגע מת, המעט שאוכל זה למצוא לו קבורה נעותה,
למרות בדלנותו, ולמרות מוזריותו - הבן אדם היה בן אדם, והוא לא
עשה לי שום דבר רע - ועל כן איני שונא אותו, והוא ראוי לכבוד
כזה או אחר.
חפרתי בידי המכוסות כפפות בשלג, עד שהללו נהרסו כמעט לגמרי,
וכוויות קור החלו לכסות את כף ידי - הגעתי לעומק של קרוב ל50
סמטימטרים, והכנסתי בעדינות את הגופה פנימה - וכיסיתי הכל בשלג
לבן וצח, עד כי בקושי ניתן היה להבחין שגופה היא זו שקבורה
בקרבת מקום.
אך דבר מוזר קרה - לפני שנכנסתי לאוהל, לתפוס שינה קצרה,
גיליתי, כמעט בלתי נראה - הוא הונח שם על השלג - היה זה פתק
צהבהב, פתק שקודם לכן לא שמתי לב אליו, או יתכן שכן שמתי, אך
לא יחסתי לכך חשיבות - הייתי בטוח שקברתי הכל בפנים - מתחת
לשלג.
הדבר הטריד את מנוחתי - בדרך כלל אני מאמין מושבע של ההגיון ,
אך המקום הזה לימד אותי משהו על החיים, ואחת המטרות היחידות
שבאתי הנה, מלבד התחצפות לגורל ולמוות - הייתה לגלות את מהות
החיים בשבילי.
והנה, מצאתי את עצמי מתכופף ומרים פתק צהבהב, שעליו כתובות
באותיות סיניות כמה שורות - או טורים במקרה שלהם.
לא ידעתי מה הדבר אשר כתוב שם - אז החלטתי לשמור זאת כשארד -
ואולי אמצע באיזה כפר אחד המקומיים שיפרש לי את דברי אותו פתק
מסתורי.
זה לקח שבועיים, אבל בסופו של דבר הגעתי - כולי רעב, עייף
ונואש ממסעות, כל שרציתי היה מיטה חמה, וארוחה דשנה ואמיתית,
ולא מרק כזה או אחר.
הגעתי לכפר הקרוב, וחיפשתי אחר דובר אנגלית בין התושבים - לאחר
כשעה הפנו אותי לאדם זקן שישב בבקתה מרוחקת לצד דרך האפר.
דפקתי על דלת ביתו, וקול מבפנים הזמין אותי פנימה.
נכנסתי - הצגתי את עצמי - דיברנו וכעבור זמן מה הגשתי לו את
הפתק.
הוא הסתכל עלי צחקק והקריא:
"אנוכי פומיקו דלתא צ'ה גיליתי את סוד מהות החיים, איני יודע
מי יקרא את זה, או אם אשאר חי כדי לספר זאת לאחרים, אך אפילו
אם סודי ישאר עלום לנצח - עלי לוודא שלפחות האלים שלמעלה ידעו
זאת - שידעו שאני פומיקו דלתא צ'ה בשליחותם של שרי השמיים,
עשיתי אל מלאכתי- ומצאתי את מהות החיים, הלו היא:
אכלת פלפל - שתה מיץ.
בתקווה. הנביא האחרון".

וכך סיים הזקן להקריא, ואני עמדתי והסתכלתי בו צוחק - כאשר
ערשת אכזבה עמוקה השתלטה עלי, ודמעות של תיסכון צרבו את עיני.
"אני פשוט לא מבין",אמרתי לעצמי, "אני פשוט לא מבין".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שמחה אפשר לקנות
בדם


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/5/99 3:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אוגוסט קול

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה