אני היתי מסוגל להביט בה שעות.
להתפעל מיופיה, לבדוק כל פרט, לנסות להבין איך ייתכן שהטבע יצר
דבר כה מדהים.
שעות הייתי בוהה לכיוונה ולא משנה לאן שנדדו מחשבותיי נשאר לי
חיוך טיפשי על הפנים. רק להעלות את דמותה בדימיוני היה מספיק
בכדי להציף אותי באושר עילאי. השלמות שלה, מלאה את הריקנות
שלי, הכח שלה חיפה על חולשותי.
היו לה עיניים מהפנטות, וכשהיא היתה מסתכלת לכיווני אם היא
היתה מחייכת גם אני חייכתי בלי סיבה, למעשה החדר כולו היה
מחייך, קורן מאושר. ואם כשהסתכלה עליי היתה טיפה של עצב
בעינייה הייתי נכנס לדכאון ונעלם במבט המהמם שלה.
לפעמים כשהסתכלתי על פניה הבנתי שאני לא צריך עוד כלום, אני
יכול פשוט להתבונן בה שעות על גבי שעות, לבהות בכיוונה, להתפעל
מיופיה.
כנראה היא באמת היתה היפה מכולן, וזה לא שאני מגזים, היא היתה
היופי בהתגלמותו כך שאלת האהבה היתה מקנא בה והיקום כולו היה
נכנע למבטיה והזמן היה קופא לכבודה.
שעות הייתי יכול להתבונן בה מבלי לעשות דבר. חבל שהיתי צריך
להסתפק בך, יא מכוערת!