התמונה תלויה על הקיר
מזכירה לי את אירועי העבר.
אנחנו, בים, מחובקות,
אוהבות.
הצעתי לך ללכת
לשתות קפה.
אמרת שאת וקפאין
לא ממש הולכים יחד.
לא שאלתי למה.
כנראה פשוט רציתי שתגידי
אבל את? שתקת.
הסתכלתי על עיניך.
הן כל כך עצובות-
חשבתי.
רציתי שתאמרי
למה הן עצובות כל כך.
מה גורם לך לבכות בלילה.
רציתי לחבקך ולהגיד לך שהכל
יהיה בסדר.
כמו שהכרתי את חברייך
הם בטח אמרו לך זאת.
זה הפריע לי... שהם אמרו,
רציתי להיות מיוחדת פעם
אחת בעיניך.
אני זוכרת שטיילנו על החוף,
איך זרקתי אותך למים
ואת- צחקת,
והן צחקו עוד יותר-
עינייך.
כמה שמחתי
שגרמתי לך לצחוק.
שאת מאושרת
בזכותי.
כמה אהבתי אותך
אז, וכמה
עכשיו.

התמונה תלויה על הקיר,
אני מסכלת
בה.
פתאום דמעה זלגה
מעיניי.
גם עיניי נהפכו עצובות.
בדיוק כמו עינייך...
בעבר.