"מכתב קטן לאיש אחד רחוק מכאן
ובו תמונה שיש בה זיכרון ישן.."
גם השנה, כמו בכל שנה, מגיע היום הזה, הכואב, שאני כל כך לא
רוצה שיגיע..
אפילו ביום השנה למותו אין בי תחושה כל כך קשה.
והשנה זה יהיה אירוע קצת שונה עבורי, כי אני אצטרך לנסוע
הביתה.. בשביל הטקס..
וכמו בכל שנה, כולם יתהלכו כך ביני, ושוב ההרגשה הזו, התחושה
הזו המקננת בתוכי,כמעט ואין אדם המסוגל להבינה בכלל.
אך השנה, עוד ועוד שמות יוספו לרשימה הגדולה של בני העיר שנפלו
חלל "במלחמות ישראל".
ושוב אותו חיבוק מוכר עם אורן, שלא מכיר כבר מגיל 10 את המילה
"אבא".. זוכרת איך פעם כתבנו יחד קטע שבו ניסינו, ולו במעט,
להביע את הכאב הזו מול אולם מלא קהל. לא יכלתי לבכות.
אני אף פעם לא מסוגלת לבכות במעמד הזה.
שרק אמא לא תראה.
שרק לא אחוש שוב את תחושת הבדידות הזו,
את הלבד הזה,
את השכול האישי שלי.
ובבית העלמין, שוב יבקשו שאני ואבא נניח זרים.. והלא אבא השנה
יצטרך כל כך שאתמוך בו..
וכבר עכשיו הדמעות חונקות את גרוני. ומה אעשה שם?
ושוב אותם פרצופים,אנשים שהיו לי כל כך קרובים לפעמים, מביטים
בי במבט מלא תימהון, ומסבירים לזה היושב לידם, למה יש לי סיכה
כזו בערב יום הזיכרון, ואיך משיגים אחת כזו גם.
"צריך לאבד אח בשביל זה!!" אני רוצה לצעוק להם.. אבל המילים
ממאנות לפרוץ מתוכי החוצה.
כמו בועת אוויר מלאת ייסורים, חונקת ומאיימת, מפחדת להודות
בכאב הזה שמצטבר בתוכי אחרי כל כך הרבה שנים. "צריך שיהיה לך
שם כל כך מוזר כדי לשים סיכה כזו.." אני מסננת לתוככי נפשי.
ושוב תגיע החברה של אמא, ושוב היא תביט בי בעיני הבורקות
מדמעות שזלגו שם בסתר, עיניה ייברקו אף הם,וכבר מבלי שארצה,
אשמע שוב את המילים: "היא כל כך דומה לו.. אותם עיניים".
ולחשוב שהשנה, יותר מבכל שנה, כל כך הרבה משפחות יחושו את הכאב
הזה, כל כך הרבה אמהות יבכו את בניהם ובנותיהם.. כל כך הרבה
אחים ואחיות יחושו בחסרון הנורא מכל..
ובעוד מספר שנים, בוודאי יישמעו עוד אותם שמות מוזרים, עליהם
אנשים יתהו בוודאי, ישאלו, וישארו חסרי תגובה לנוכח המחשבה
שהשם ממלא את מקומו של אדם אחר..
פעמים רבות תהיתי, מה עובר בראשם כשמגיע ההסבר על שמי.
מה מביעה השתיקה הזו?
הזדהות?
הבנה?
או שמה השלמה עם התשובה ללא מחשבה נוספת מיותרת?
כל כך הרבה שנים.. אני כבר כל כך בוגרת, ועדיין לא מסוגלת לומר
לפעמים ולהסביר, לאלה התוהים קצת מעבר על שמי. עדיין לא מסוגלת
להבין לפעמים את התגובה הראשונית של צחוק מעליב הניבט מפניהם
מלווה בתמיהה "כל כך שונאים אותך ההורים שלך שקראו לך ככה?"
לא.. זו לא שנאה שגרמה להם לקרוא לי כך.. הלוואי ויכלו לא
לקרוא לי בכלל, אני חושבת לפעמים.
הלוואי ויכולתי להחזיר את הגלגל אחורה, לאחות את השברים, שלא
יצטרכו לחשוב על שם כל כך מוזר, לתינוקת, המחליפה את בנם.
האם אני ממצה את כל מה שהוא היה עבורם?
האם היום, אחרי שאני בוגרת ב-3 שנים ממה שהיה כשנהרג, יוכלו
לעשות את ההשוואה ולומר מי עדיף יותר, את מי היו מותירים ללא
רוח חיים?
כל כך רוצה לשמוע את התשובה הצפויה הזו באוזניים.. לשמוע אותם
רוצים אותי רק בגלל שמי ולא כי אני באמת מחליפה וממלאת את
מקומו בכבוד.. להגיע להכרה הזו, בשבילי ובשבילם, שזה לא אני..
זה הוא.. |
