"אני לא מבינה!" אמרתי לה "פשוט לא מבינה" בשלב זה הדמעות כבר
עמדו לי בעיניים, "לא נורא" היא אומרת, מנסה לנחם אותי  "הוא
לא שווה את זה" אני מסתכלת עליה, מה היא מבינה? לה יש חבר, הוא
אוהב אותה, היא בת 42 ועדין נראת טוב כאילו בת 25 "אמא" אני
אומרת לה והיא מחבקת אותי "למה זה קורה דווקא לי?" "זה לא קורה
דווקא לך" היא אומרת בקול מרגיע "את בת עשרה, זה קורה לכולם"
"תודה אמא" אני אומרת לה, וקמה והולכת לחדר שלי, אני מתיישבת
על המיטה, שמה את הסאונד טראק של 'לב אמיץ', מכבה את האור,
נשכבת על המיטה ובוהה בתיקרה, בלי לשים לב אני נרדמת.
השעון מצלצל, אני מסתכלת עליו, השעה 6:30 , "לעזאזל!" אני
לוחשת, "נרדמתי" אני קמה מהר, לוקחת בגדים מהארון והולכת
למקלחת, אני מתקלחת מהר, מתלבשת אפילו עוד יותר מהר, תופסת את
התיק שלי והולכת לבית הספר, כשאני מגיעה לשם, אני רואה שכולם
שמחים, מדברים צועקים ובעיקר עושים המון רעש, אני מגלה שהשיעור
השני התבטל, "יש" אני אומרת לעצמי, "אין פיזיקה!!!" אני נכנסת
לכתה, שמה את התיק שלי במקום, אומרת היי לג'ניס, החברה הכי
טובה שלי, ויוצאת החוצה, אני לא יכולה לסבול את החום בכתה שלי,
ואז אני מקבלת מן תחושה מוזרה כזו בבטן, תחושה שמקבלים
כשיודעים שמישהו מסתכל עליך, אני מרימה את הראש למעלה ואני
רואה אותו, הולך לו במן אדישות מהולה בעצבות, אני מסתובבת
והולכת מהר לכיוון השני מבלי להסתכל לאחור, לפתע אני מרגישה
תפיחה על הכתף, ואז הוא אומר "נטוש, מה נשמע?" ,בסדר" אני עונה
בשקט, "את, את כועסת עלי?" הוא שואל "לא" אני עונה, "אז למה
ברחת כשראית אותי?" אני בשלב זה כבר לא יודעת מה להגיד, אני לא
יכולה להתרכז "סתם" אני אומרת, "בלי סיבה" ואז אני מרגישה את
ידו אוחזת בשלי, אני מתחילה לרעוד ומושכת את היד שלי חזרה, אני
מסתובבת, "מה קרה?" הוא שואל, ואני לא יכולה לענות או להסתובב
כדי להסתכל עליו, ופתאום, הצלה משמים, צלצול, אף פעם לא חשבת
שאשמח לשמוע את צלצול בית ספר, אבל עכשיו, הייתי ממש מאושרת,
"טוב" הוא אומר "אני צריך ללכת, יש לי שיעור עכשיו" הוא מסתובב
ומתחיל ללכת "חכה רגע" אני אומרת, הוא נעצר ומסתובב, "מה?" הוא
שואל בקול מלא תקווה, "אני אבוא איתך" אני אומרת "גם לי יש
שיעור" "טוב" הוא עונה, ואנחנו מתחילים ללכת, בדרך אני שומרת
את הידיים שלי בכיסים, רק ליתר ביטחון, לפתע הוא נעצר, "נטוש"
הוא אומר, ואני ממש מתחילה לשנוא את השם הזה, אבל אני לא אומרת
כלום "מה?" אני שואלת, "למה את לא אוהבת אותי יותר?" הוא עונה
בשאלה "מי אמר שלא?" אני אומרת, והעיניים שלי על הרצפה "לא
יודע" הוא עונה "פשוט את מיד מתחמקת ממני, נעלמת כשאני לא
מסתכל, ומצבי הרוח שלך תמיד משתנים, פעם את חברותית, פעם לא,
מה קרה לך? חשבתי שאת אוהבת אותי" הוא אומר ואני מסתכלת עליו,
והעיניים שלי מתחילות לדמוע, אני משפילה שוב את העיניים "אני
אוהב אותך" הוא אומר בנסיון לעודד אותי, "גם אני אותך" אני
אומרת בקול חלש, כאילו לעצמי "מה?" הוא שואל "לא שמעתי מה
אמרת" "אמרתי, שגם אני אוהבת אותך" אני אומרת, "פשוט חשבתי
שאתה שונא אותי או משהו" "אני?" הוא שואל בתדהמה "שונא אותך?"
"זה מה שחשבתי" אני עונה, "איך אפשר לשנוא אותך? את נהדרת, את
הבן-אדם הכי נהדר שאני מכיר!" הוא אומר בהתלהבות "באמת?" אני
שואלת "אז למה היו לך קטעים שהיית חברותי ואז מידי פעם לא
התייחסת אלי?" אני שואלת "תני לי להסביר" הוא אומר "סבתא שלי
מתה לפני שבועיים, סבתא שאהבתי מאוד, ולא רציתי חברה באותו
הזמן כי כאב לי, כאב לי לראות אנשים חיים, רציתי למות באותו
הזמן, מרוב צער" "למה לא אמרת משהו, ואני חשבתי שזה משהו
שעשיתי" אני אומרת, ואז אני מסתכלת בשעון, 8:30 , "שיט" אני
מסננת, "עכשיו 8:30" אני אומרת לו, "אוי" הוא אומר, "השיעור
התחיל לפני חצי שעה!" "כן" אני אומרת לו "אז אין טעם שננסה
להיכנס לשיעור, חנה לא תכניס אותנו בחיים!" הוא אומר וחיוך
נמרח על פניו "אז מה נעשה?" אני שואלת, "יש לי רעיון" הוא אומר
"מה?" אני שואלת "את זה" והוא מתכופף לעברי ומנשק אותי, אוי
כמה שחלמתי על הנשיקה הזו, "בואי" הוא אומר לבסוף, ואנחנו
הולכים לספריה, כשאנחנו נכנסים, אנחנו מתיישבים בפינה הרחוקה
מאחור, מעבר למדף הספרים, איפה שאף אחד לא רואה אותנו, והוא
שוב מנשק אותי, ואני כל כך מאושרת, "אז זה אומר שאנחנו חברים?"
הוא שואל "אני... אני משערת שכן" אני עונה ואנחנו מחייכים
"יופי" הוא אומר, ומנשק אותי שוב, וככה עוברת לה כל השעה, אחר
כך אנחנו הולכים לכתה, יד ביד, וחיוך גדול מרוח לנו על הפרצוף,
בסוף היום כשאנחנו יוצאים מהשער אני מתחילה ללכת לכיון הבית
שלי ואז אני שמה לב שהוא הולך לצידי, "מה זה?" אני שואלת
"חשבתי שאתה גר בצד השני", "נכון" הוא עונה "אבל בגלל שאני חבר
שלך מעכשיו, אני חושב שמתוקף תפקידי הנעלה אני צריך ללוות אותך
הביתה, לא? "אם אתה מתעקש..." אני אומרת, ואנחנו הולכים, יד
ביד, כשאנחנו מגיעים לבית שלי אני עומדת בכניסה "אז..." אני
אומרת "I GUESS THIS IS GOODBYE " "it's not goodbye, it's see
you later!" הוא עונה, ואנחנו צוחקים, הוא נותן לי נשיקה
"להתראות מחר" הוא אומר "אני מקווה מאוד" אני עונה, ועולה
למעלה הביתה, אני מגיעה הביתה, זורקת את התיק בחדר, אוכלת
ארוחת צהריים, והולכת למשרד של סיירות, למנהלה, כל הזמן אני
חושבת עליו, כשאני מגיעה הביתה אמא שלי אומרת לי שיואב התקשר,
אז אני מחזירה לו צלצול, הוא אומר לי שהייתה תאונה נוראית,
שאוטובוס התנגש בקיר והתפוצץ, ששלושה אנשים שרדו, בניהם אסף,
החבר שלי, זה שאני מכירה כבר שנתיים שה שאני אוהבת כבר שנתיים,
זה שלבסוף אהב אותי, הפה שלי פעור, אין לי מה לומר, מהצד השני
אני שומעת את יואב "נטע?" הוא שואל "אהה.. אני כאן" אני עונה,
"איך אתה יודע מזה? ולמה אתה מודיע לי?" "אני במד"א זוכרת?"
הוא שואל "כשהביאו את הפצועים, בניהם היה אסף, הוא ביקש
שתבואי" "אני כבר מגיעה" אני עונה לו ומנתקת, אני מתקשרת
למונית ונוסעת לתחנה, כשהפחד מחלחל בי, כשאני מגיעה לשם, אני
רואה את יואב עומד בפתח, אני יוצאת מהמונית ורצה לכיונו, עוברת
אותו ונכנסת, הוא תופס אותי "זה לא יעזור, נטע" הוא אומר ומחבק
אותי "אסף מת" "מה?!" אני אומרת בהלם, "לא יכול להיות" הדמעות
עכשיו זולגות לי על הלחיים, יואב מחבק אותי חזק יותר, "אני
מצטער" הוא אומר, "אני יודעת" אני עונה "גם אני" אני עוזבת
אותו ומנגבת את העיניים שלי, "אני... פשוט לא מאמינה" אני
אומרת לו, "הוא אמר לי לפני שהוא מת שהוא לא מתחרט על זה שהוא
ליווה אותך הביתה ולקח את האוטובוס הזה, הוא אפילו שמח שלא היה
לזה צ'אנס להיגמר בניכם" אני רואה את העצב שלו בעיניים, את
הרחמים, "הוא גם אמר שהוא אוהב אותך מאוד, והשביע אותי שאני
אגיד לך את זה ושאני אדאג לך"  "תודה" אני אומרת לו "אני יודעת
שזה קשה לך, אחרי הכל הייתם החברים הכי טובים" "כן" הוא עונה
ואז הוא אומר לי בקולו רציני "נטע, תבטיחי לי שלא תעשי משהו
קיצוני, שלא תתאבדי או משהו, תבטיחי לי!" "אני מבטיחה" אני
אומרת לו, אבל מחזיקה אצבעות מאחורי הגב, אני לא חושבת שאני
אוכל לסבול את הכאב.
אחרי שלשוה חודשים, השתנתי לגמרי, התחלתי ללבוש רק שחור,
נהייתי לבנה לגמרי, ורזיתי מאוד, נראתי כמו שלד, כמו גופה,
כולם היו בהלם, אבל לי לא היה איכפת, יכולתי לחשוב רק על אסף,
חלמתי עליו בלילה, הוא קרא לי , הוא אמר לי להצטרף אליו, ואני
לבסוף השתכנעתי, בלילה של מותו, בדיוק שנה אחרי, הלכתי לקבר
שלו, הנחתי פרחים, והתיישבתי ליד, הוצאתי מהתיק, את בקבוקון
הרעל שקניתי, "לחיים" אמרתי ושתיתי את כולו, זו היתה כמות
מספיקה כדי להרוג פיל, ואני לא הייתי פיל, לכן הרעל פעל מהר
יותר, ברגעי הגסיסה האחרונים, נדמה היה לי ששמעתי את יואב קורא
לי, נדמה היה לי שהרגשתי אותו מרים אותי, ומדבר אלי, אבל לי לא
היה איכפת, אני הייתי ממש קרובה לאסף, ראיתי אותו עומד שם כולו
לבוש בלבן, ליד מפל מים גדול "אסף!" קראתי, הוא הסתובב, ראה
אותי, "נטע!" הוא ענה ושנינו רצנו אחד לזרועותיו של השני,
"התגעגעתי כל כך" הוא אמר "גם אני" עניתי, חשבתי באותו רגע על
יואב, מסכן, נשאר מאחור, אבל אז פתאום שכחתי ממנו, כבר לא היה
לי איכפת, הייתי עם אסף וזה מה שהיה חשוב, מידי פעם אני עוד
חושבת עליו, מקווה שהוא יופיע, אבל זה אף פעם לא קורה.