מוחמד הביט בשטיחים האדומים שלמרגלותיו כשליבו פועם נרגש. הוא
לא הבין מדוע העירו אותו בשעת לילה כה מאוחרת, וקראו לו לחדר
הצדדי במסגד. דקות ארוכות המתין לפני הדלת הסגורה בחיל ורעדה,
בולע את רוקו, ומשפשף את קרומי השינה שעל עיניו, מנסה להתנער
מהחלום המתוק שליוה אותו דקות ארוכות.
הוא שאל את עצמו והתחבט, מה עשיתי שקראו לי למסגד. הם כנראה לא
מרוצים ממני. הרי שאם היו רוצים שאביא מידע מהמושב היהודי בו
עבדתי, לא היו מטריחים אותי למסגד באמצע הלילה. עשיתי זאת
פעמים רבות, ותמיד העברתי את המידע, לידי אחד מלוחמיו העשוים
ללא חת של המפקד עבדאללה. הם ידעו שהכל חרוט לי בזכרוני, ואני
מדייק בפרטים: מי השומרים בשער, האם הם ג'ובניקים או לוחמים.
היכן הכי כדאי לחתוך את הגדר. איפה בית הקב"ט של היישוב. האם
האנשים נושאים נשק. ועוד כהנה וכהנה, מידע רב ומועיל. האם הם
חושדים בי שלא עשיתי מלאכתי נאמנה? אולי שמא הם רוצים שאלך
לעבוד בישוב אחר?

חוט מחשבתו ניתק כאשר הדלת נפתחה, ואיש חמוש במדים מנומרים,
רמז לו בתנועת יד להכנס. הוא נכנס לחדר לאט חושש. בחדר הצדדי
ראה את האימאם - איש הדת נשוא פנים ומלא ההדר בתרבוש האדום. את
עבדאללה, מפקד בכיר מהג'יהאד האיסלמי ואת הוריו. הוא שם לב שעל
השולחן מונח, המפתח הגדול והחלוד של בית סבתו עליה השלום
שבחיפה. בעת רצון הוריו היו מוציאים מהמחבוא ומראים לכל
הילדים, ומזכירים להם לאיפה הם שייכים, ולמה הם מקווים.
לפליאתו הוריו קמו אליו חיבקוהו ונישקוהו בהתרגשות גדולה. לא
כל יום היו עושים כן. למעשה הוא לא ממש זכר את הפעם האחרונה.
אבל עכשו זה כבר לא שינה. הוא כולו היה מלא שמחה וסליחה כלפי
הוריו. תמיד הרגיש שהוא הכבשה השחורה של המשפחה. תמיד ישב בצד
מאחור ולא אמר מילה. הוריו כמעט לא התייחסו אליו, חוץ מהפעמים
שבהם ביקשוהו לקנות דבר מה מהמכולת של סעיד החיגר או לנקות את
הבית. לפעמים כשהלכו ברחוב, אפילו הרגיש שאביו מתבייש בו, בבן
הלא יוצלח שלו. בשעה שרוב הצעירים במחנה היו מתאמנים בנשק,
ומסכנים את חייהם במארבים ליהודים, הוא היה מרסס את הירקות של
היהודים.
והנה הם יושבים ביחד איתו ועם האימאם הגדול, שכל יום ששי היה
עומד בפניהם במסגד, בנאומיו חוצבי הלהבות, ועם המפקד הנערץ
שפניו הקשוחים היו חרושי צלקות. סיפרו עליו שרק בשבוע שעבר,
נמלט ממסוק שדלק אחריו ויצא ללא פגע. כל המעמד היה גדול ממנו.
כל החיבה והידידות שזרמה אליו מהאנשים שבחדר סיחררה את ראשו.
כשיכור היה מרוב תשומת לב.

מפקד הג'יאהד האיסלמי פתח ראשון. הוא נעץ בו את עיניו האיומות
והחודרות, ואמר בטון סמכותי ושקט בישירות: "מה שיאמר בחדר הוא
סודי בהחלט. לאוזניך בלבד. אני מבקש שתשבע בספר הקודש וברובה,
שהדברים שאתה שומע לא יצאו מהחדר."  הוא הניח ידו האחת על
הקוראן וידו השניה על הקלצ'ניקוב שהיה מונח על השולחן ברטט
ורעדה, וחזר מדקלם את נוסח השבועה שהקריא לו האימאם.
עבדאללה אמר: "תדע לך שאתה אחד מרבבה. אנחנו לא פונים לכל אחד.
רק לאנשים שאנחנו מזהים בהם סגולות מיוחדות. הרבה המליצו עליך
ועל התכונות היחודיות שלך, אפילו קרובי המשפחה שלך, ולכן מצאנו
לנכון לפנות אליך".
הוא הביט בו המום, ולא הבין על מה הוא מדבר. האם הוא רוצה שאני
אלחם חשב? הרי כולם יודעים שאני לא גיבור גדול. למעשה אני די
חלשלוש ולא ספורטיבי. אפילו בתור ילד בזמני החופשי העדפתי
לקרוא ולא לשחק. מה הוא לא יודע מי אני?  
אביו קטע את חוט מחשבתו: "בני. לך היקיר שבבנינו ייעדנו שליחות
קדושה ונאצלת בעבורינו. אתה תהיה הגואל שלנו. אנחנו והאחים
והאחיות שלך, נהיה גאים בך." אני הגואל של הורי, הוא תמה על
הדברים, וברכיו מתחת לשולחן התחילו לרטוט.
האימאם השגיח בחרדתו ואמר לו בפנים מסבירות: "בני, יש אנשים
שנועדו למשימה אחת מרגע לידתם. ואם הם לא בורחים מהגורל שלהם -
כמו הרבה פחדנים אחרים וכמו היהודים, שאוהבים את החיים שלהם
יותר מכל דבר אחר - הם יכולים לקנות עולמם בשעה אחת. הם יכולים
לזכות למשפחתם ולעמם, ולא עוד אלא שאף לעצמם זוכים להרבה
דברים, חוץ מ72 הבתולות."

הדברים התחילו להתחוור. הם רוצים שאהיה שאהיד.
רגשות של פחד וגאוה כבשו אותו לחילופין וחנקו את גרונו. החדר
הסתחרר לפניו. חייו ממילא היו עגומים ללא תקוה. הוא היה בתחתית
של התחתית. אף פעם לא היה בולט. תמיד בצל אחיו איברהים הנחוש
והכריזמתי שהיה המפקד המקומי.
אבל הנה הגיע שעתו הגדולה. הוא יהיה מפורסם. תמונתו תתפרסם בכל
רחבי הארץ, אפילו בטלביזיה הישראלית ובCNN ברגע שיא. כולם
יכירו אותו וידברו עליו. כל האחים שלו ידעו סוף סוף מי הוא. אם
אחיו הוא שחקן מקומי הוא יהיה כוכב עליון. הם אפילו יתגאו בו.

הם יוכלו לבנות את הבית הכי מפואר במחנה, בחמישים אלף הדולרים
שיקבלו מעירק, סעודיה ואונרא. חמישים אלף דולרים!!! בכל חייו
לא ראה אפילו לא דולר מקומט אחד. הם יהיו חשובים ועשירים, כל
המחנה יעלו אליהם לרגל. והכל והכל רק בזכותו. רק בזכותו. אבל
למות? ובשביל מה? קול אחר צעק בקרבו, אני רוצה לחיות, ואם אין
כלום לאחר המוות, ואני עדיין לא ידעתי אשה.
"חביבי", אמר לו האימאם הנערץ בחום לא צפוי, "אין קץ ואין תאור
לתאר את המקום שלך בגן עדן. ליד מוחמד הנביא, עז עדין אל קאסם,
וכל קדושי האיסלם. שבעים ושתיים הבתולות היפות והענוגות, הן רק
חלק זעיר מהשכר הגדול על ההקרבה שלך. אתה גם תנצל מחיבוט הקבר,
מכף הקלע וכל עונשי הגיהנום האיומים והנוראים, שחותכים את בשרו
של האדם חתיכות חתיכות. בזכותך מובטח מקום של כבוד לכל המשפחה
שלך בגן עדן. גם תציל אותם מכל מיני עונשים בעולם הזה, וגם
תהיה להם מליץ יושר כאשר תבוא שעתם".
אימו שישבה עד כה בשקט אמרה: "בני. האם אתה מוכן לשליחות
הקדושה הזו של העם הפלשתיני נגד האוייב האכזר. נגד הכלבים
הציונים?" הוא הביט העביר מבטו בין כל הנוכחים בחדר, רועד
ונרעש כעלה נידף. לשונו כמעט נבלעה. הוא פתח את פיו, אבל קולו
לא היה לו. "אני.. אני.. " אמר ולא יסף.

"אתה יודע מה", הניח האימאם את ידו ברוך ובחמלה על כתפו. "תלך
ותחשוב על כך ומחר תבוא אלי עם תשובה. אם רצונך לחיות את חייך,
אני אבין אותך. לא כל אדם מוכשר לדבר נעלה שכזה. ברוך השם, כאן
בג'נין, בירת ההתנגדות לכובש הציוני, יש לנו מספיק מתנדבים
למשימה הלאומית החשובה הזו, שיתנדבו לתפוס את מקומך."
גל קור עבר בחדר מהוריו וממפקד הג'יהאד האיסלמי אליו. הוא חרד
מהמחשבה שכל אימת שיצא לחוץ, הם יבוזו לו. פחדן בוגדן יסננו לו
בשקט. ולא רק הם. כל האנשים ילעגו לו וכל החברים ינודו לו
ויתרחקו ממנו. הנה נתנו לו הזדמנות והוא לא לקחה. הוא לא יהיה
מסוגל לחיות את ההשפלה הזאת. לא. הוא לא יאכזב אותם. הוא יראה
להם שהם יכולים לסמוך עליו.  
"כן. אני מוכן", אמר כמעט בצעקה. כולם חייכו חיוך של שביעות
רצון.
האימאם אמר: "מהיום אתה קשור אל עבדאללה. אתה תהיה כמו הבן
שלו. הוא כבר יכין אותך כמו שצריך. ותזכור בני אין פחד בעולם
כלל. תהרוג כמה שיותר כלבים ציוניים, שנואי נפשינו. אל תחמול
על אף אחד, לא נשים לא ילדים ולא תינוקות. לכול גוזלי אדמתינו
החמסנים והמתועבים - דין מות. אתה הראשון אבל אחריך יבואו עוד
הרבה שאהידים ושאהידיות. מיליון שאהידים לירושלים, כפי שאמר
היושב ראש אללה ירחמו, עד שכל הכלבים יברחו מפה, עם זנב בין
הרגלים.  

עבדאללה המפקד הקשוח, קם והילך לעבר הפתח. "אתם יודעים שאני
קצת עסוק בימים האחרונים. הציונים לא נותנים לנו מנוח", התנצל.
כאשר עבר ליד מוחמד. טפח לו טפיחה אדירה על שכמו. "ידעתי שלא
תאכזב אותנו". "עדיף למות כמו אריה, מאשר לחיות כמו כלב". ענה
לו מוחמד בקול לא קול.
חיוכים של שביעות רצון הוחלפו בחדר, והמתח התפוגג.
"ממחר אתה צמוד לסגן שלי, יוסוף. הוא מקצוען ויודע את העבודה
הזו על בוריה. הוא ילמד אותך הכל, וידאג לכל הצרכים שלך, כמו
שדואגים לנסיך. אם יש משהו שהוא לא יכול לסדר לך, תפנה אלי
ישירות לפלאפון. הנה המספר. חביבי, הרבה כבוד אתה הולך להביא
למשפחה שלך".
מוחמד הנהן בחיוב מחוייך ומוחמא. מזמן לא התיחסו אליו כפי
שהתיחסו אליו היום. מחר יוכל לספר לחברו, שמפקד הג'יהאד נפגש
איתו ודואג לו.  בעצם הכל סודי. אבל הדבר לא משנה, בסוף כולם
ידעו.
אני שווה אמר לעצמו. הם מעריכים אותי, ויעריכו אותי עוד יותר,
אחרי שאעלה בסערה השמימה. שירים יכתבו עלי. נערות בלילה יחלמו
עלי. כן. חייו לא יהיו לשוא. הוא יקח איתו לשמים כמה שיותר
כופרים ציוניים. הרבה זמן יזכרו אותו וידברו עליו. כל המשפחה
שלו תחיה טוב בזכותו. הוא יהיה מופת. הוא יראה לכולם כמה הוא
שווה, ואיזה כאב הוא מסוגל לגרום לאוייבים של עמו. הם יצטערו
שהוא בכלל נולד. הם יצטערו שהם באו מרוסיה ופולין. וגם אלו שלא
ימותו ורק יפצעו, יחושו בבשרם ויזכרו עד יומם האחרון את זעמו
של העם הפלשתיני.

"סליחה. אני יכול לשאול שאלה?" גמגם. "כן. בודאי." השיבו לו
כולם במאור פנים. "המצבה שלי? מה יהיה כתוב עליה? אני יכול
לנסח משהו?" "תנוח דעתך. בודאי שאתה יכול לנסח. אני אישית אפקח
שמה שתרצה, יהיה כתוב מילה במילה. צוואה של שאהיד היא לא דבר
של מה בכך." ענה לו האימאם.  "אנחנו גם נדאג להכין לך קלטת
טובה".
הוא קם ללכת, וראה בזוית עיניו שהאימאם בסתר מוסר מעטפה מלאה
שטרות לאביו, ואומר בקול נמוך: "זו המקדמה. על השאר נדבר אחרי.
ותלוי גם מה יהיו התוצאות של ה"תכשיט" שלכם".
כשחזרו לביתם מוחמד, אימו ואביו יחדו, היה נדמה לו שעיניים
בוחנות אותו מסבך העצים בחשכת הליל והוא נרעד. אביו חש בחרדתו,
שם יד מחבקת על כתפו, ואמר לו בחגיגיות: "אין לך מושג כמה שאני
גאה בך. מחר נעשה סעודה גדולה לכבודך. אפילו נשחט כבש. אייל
צעיר ומובחר. דבר שמזמן לא עשינו.". והוא החזיר מבט מחוייך
ומפוייס אל אביו ואמר: "אבא, אני אקח איתי כמה שיותר יהודים.
אני כבר אדע היכן להתפוצץ. אתה יכול לסמוך עלי".

מבוסס על כתבה של סעיד בדראן במעריב  ב10.4.02. מאמר של תומס
פרידמן בשם "שקרי ההתאבדות" שהובא ב"הארץ", ועל תפילות מתאבדי
התאומים שנמצאו.