[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








בגלל שהסיפור מתרחש בברצלונה, ואני לא יודע כלום על ברצלונה,
המצאתי אותה כמעט לגמרי. סלחו לי, תקראו את זה כאילו זה לא
בברצלונה.



עבר זמן רב מהרגע שנולד, עד שהבין ראול, נער הסיפון, שהוא בעצם
כלוא בין העבר לעתיד.
ראול התהלך בשדרה, מחייך, כל ליבו מלא טוהר אקונומי, מרשרש עם
ידו הימנית בשקיק פיסות הכסף הגדול שבכיס מכנסיו הכחולים, חובש
את כובע המלחים הלבן שלו, עם הסרט הכחול והצ'ופצ'יק הפרוותי,
עם מגפיו הטובים ביותר לרגליו, בדרכו לקנות לעצמו מעט קרמל על
מקל בשוק של ברצלונה.
בשדרה נתקל בתופעה מאוד מעניינת. עוד מלפני שיצא למסעו הימי
האחרון - ממנו חזר אתמול - לפני חמש שנים, ראול נער הסיפון זכר
שמאחוריו, לא רחוק, עשרה מטרים, היה אמור להיות בניין התיאטרון
הגדול, ה"קולוני דה ברצה", שם ראה את "חלום ליל קיץ" כשהיה
קטן, כרטיס אחד בשלוש פיסות כסף, שני כרטיסים בחמש. הוא הלך
להצגה מלווה באימו, זיכרונה לברכה, ג'ולייטה הענקית, כך קראו
לה בעיר, שהייתה הזונה המצליחה ביותר בכל ספרד, ואחד מלקוחותיה
הקבועים היה חוזה בעל המספנה, אותו חוזה ששכר את ראול, נער
הסיפון, מיד לאחר מות אימו, כשהיה בן 7, זאת כמחווה למאהבתו
אדירת המימדים. ראול זכר, כמו שאימו לעולם לא שכחה, עת עברו,
תחת שמיים כחולים כהים, נטולי עננים, ממש כמו חלום בליל הקיץ
החם, מחוץ לכניסה ל"קולוני", בדרכם להיכנס, שם נחו עיניו של
ראול, ילד קטן וגברתן בן 6, עוד לא מדבר, אבל חושב כילד בן 13
או 14, וקורא כמו שד, על השלט שהסביר על ההצגה היומית, וראול
שלנו, נער הסיפון, לתדהמתה המוחלטת של אימו הענקית, החל ממלמל
"שייקספיר, שייקספיר," וראול זכר את מבטם התוהה של העוברים
והשבים ברחוב, כשג'ולייטה האדירה, הידועה לכל, הרימה את בנה
הגדול באוויר והניפה אותו, תוך שהיא צועקת "ראול שלי! כמה
גדלת!", וראול זכר וחייך, זכר שחייך, ידע שחייך, כמו שלא חייך
מימיו, וכמו, כנראה, שלא יחייך עוד לעולם.



ה"קולוני דה ברצה" נעלם, ובמקומו הופיע בניין דל, פשוט וקרתני
ולמראה, ועליו שלט ירוק כהה, קר ומחריד, "חלפן כספים."
אחרי רצף המחשבות האחרון, כמעט התגבר הרצון על ראול, נער
הסיפון. מדובר, כמובן, ברצון להרוס את הבניין במו ידיו
הענקיות, עד היסוד. מדובר גם, כמובן, ברצון העז לכבול עצמו
להריסות הבניין ולהקים מהומה, לסחוף את העם, להקים שביתות
ואיגודים מקצועיים, לאיים בהרס כלל מחוזי, כלכלי, חברתי,
מדיני, עד אשר ה"קולוני" יקום מעפרו ויוקם מחדש, כמו הפיניקס,
כן, בדיוק, כמו הפיניקס, יקום מהאש כשהלך אל האש, ה"קולוני",
שם אימו אחזה אותו בזרועותיה לאחרונה, שם חייך, שם צחק, שם אמר
את מילותיו הראשונות, שם אהב את אימו.
אבל כמה כריזמה וכוח סוציאלי יש, בעצם, לראול, נער הסיפון, עם
אפו השבור, וצלקותיו ממחלת הצפדינה, וידיו הענקיות, המיובלות,
ושיערו החום, המשומן, המסריח, וברכיו העקומות? כך יסחוף את
העם? כך יקים איגודים? לא כבילה, לא שביתה ולא כלום. לא
"קולוני". ראול שמט את הרעיון כמעט באותה התלהבות בה רכש אותו,
וכיוון שהיה קרוב מאוד לשוק, החל ריח הקרמל המבעבע מפעפע באפו,
בנחיריו, והוא חייך, רישרש קצת בכיס מכנסיו, ושם פעמיו במהירות
לדוכן המתיקה.



עוד לפני שהגיע לשוק - נעצר. איזור גדול ומגודר בעץ תפס את
צומת ליבו, וראול, כדי להוכיח לעצמו שהוא עומד להמשיך ללכת,
ושהעצירה הזו היא לא קבועה, אלא זמנית, התכופף וניסה לרכוס את
שעל רגליו. אבל ראול כבר שכח מה לבש הבוקר על גופו בכלל, ועל
רגליו בפרט, אם נעליים על רגליו, מגפיים או סנדלים, זאת כבר לא
ידע. הוא בכלל שכח איך לקשור את... מה שיש או אין לו על רגליו,
ואולי הוא יחף בכלל, ואולי ראול שלנו, נער הסיפון המצולק, יצא
הבוקר מדירתו הקטנה שברחוב קוארו עירום כביום היוולדו. מחשבות
החלו צצות בראשו הגדול של ראול, בעודו קורא את השלט הענק,
העצום, שתפס את כל תודעתו והשכיח ממנו את המעשה האלמנטרי של
לבישת בגדים, בל נדבר על קשירת שרוכים. בשלט נכתב כך:
"האדריכל הגאון סילבסטר פארוקון בונה כאן את בניין העירייה
החדש והיפה של עירנו. העבודה תסתיים בעוד (וכאן היה שלט קטן,
תלוי וממוספר, לנוחיותה של העירייה) 11 (סוף שלט) שנים.
בהצלחה, ותודה לפארוקון! העירייה."
לפני שראול קיבל את הסטירה, ולפני שהשעון הגדול המשקיף על העיר
כולה נעצר בפתאומיות אחרי שעבד יותר מחמש מאות שנה רצוף, ראול
גלש במחשבות יפות ומעוררות אודות הבניין שייבנה. הוא יהיה
גדול, חשב, ענק, ויפה, והוא יקיף בלוק שלם, ובמרכזו יהיה שעון
גדול קבוע במגדל כסוף, דמיין, ועיטוריו יהוו מקום עלייה לרגל,
ובמרכז תהיה רחבה גדולה, ובכל יום שבת אלך, אני ואולי אהובתי
ואמא שלה, לשוק הגדול שיתקיים שם, שיהיה גדול פי מאה מה"סנטה
דה סור" השנתי שמתקיים במדריד, וכמו שם, גם ברחבה הענקית של
בניין העירייה יתקיימו מתקני שעשועים, ובאמצעה של הרחבה, הו!
איזה ריגוש! ממש לצד מגדל השעון הכסוף והמעוטר, יוקם ויועלה
אחת לחצי שנה גרדום גדול, ואיזשהו פושע, ולפעמים גם שניים
ביחד, אנשים ממש מזוויעים, ייתלו שם לעיניי כל, וראול עצמו
יעמוד בקהל ויריע, וישאג, ויספור את שניות חייו האחרונות של
הפושע התלוי יחד עם כל הקהל, זה הזמן הכי מרגש, הזמן בו הפושע
מאבד את שיווי משקלו ונופל מהבמה, ונתלה, ומתפתל, ונחנק, עד
שמת. ואת זה, ידידיי הטובים, אין אפילו ב"סנטה דה סור",
ובמדריד אין את זה, ואפילו לא בסביבתה. וראול, נער הסיפון,
נזכר בתלייתו של הטורקי, ובכך שיום לפני התלייה אימו עצומת
המידות לימדה אותו לספור עד עשר, וכשהגיעו לתלייה, וכולם
התחילו לספור בעוד הטורקי מתפתל ונחנק, מתעוות ומאבד שליטה על
צרכיו הבסיסיים, ראול היה שם וספר איתם, למרות שהם לא הגיעו
לעשר כלל וכלל, אלא רק עד שמונה, והמתח היה כה כביר, כי הרי,
אם הטורקי היה נשאר חי מעבר לספירת עשר, ראול היה יוצא מהמשחק,
כי רק עד עשר הוא ידע לספור.



ראול פקח את עיניו והנה הוא בשדרת קולנו, לבוש, ופתאום הוא
הבין, פתאום הוא קלט, ועבר זמן רב מאז שנולד ועד שעלה על
העניין, טעות עצומה לאורך כל הדרך, מחשבה של מוח לא מפותח
בשילוב קריטי עם טעות, לא, תקלה מכאנית, ממש עצוב.
ראול הבין לפתע שכלום לא משנה יותר, שהוא תקוע בין העבר הנפלא
שהיה לו, עם אימו, והריגוש שבתלייה, ואיך למד לדבר ולספור,
והשוק הגדול, החד שנתי, במדריד, לבין העתיד הנפלא שעוד לא
נוצר, שהוא, יש לו אחת עשרה שנים לפחות עד שיתהווה, עד שייהפך
למציאות, העתיד שבו יוקם בניין העירייה, עם השוק הענק והגרדום
הגבוה, החדש, ומגדל השעון הכסוף, המעוטר עיטורים יפהפיים,
העתיד שכולל את אהובתו, שתכיר לו את סודות המין הנפלאים,
ושתאהב אותו, ואת אמא שלה, שתכין לשניהם מטעמים נהדרים, עופות
מתובלים ותפוחי אדמה אפויים ברוזמרין ובחלב ובדבש, ושריחות
הניחוח של מאכליה ירחפו בכל העיר ויעסקו בלעורר קנאה בלבבות
ההמון בעל חוש הריח המפותח, והוא ינשק את חברתו מתי שרק ירצה,
והיא תדיף את הריחות הנפלאים ביותר מרומא, וממינכן, ומפריז,
ריחות של מושק ולוונדר, ולימונים ונענע, ומי ורדים, וראול
הבין, שבשבילו הזמן עצר, והוא תקוע בזמן הכי דל ומשעמם ועצוב
ומדכא ומייאש וגרוע, הזמן שבין הזמנים, אחרי העבר, לפני העתיד.
ראול, נער הסיפון, הרים ראשו המכוער והביט במגדל השעון הענק
שבמרכז העיר, המגדל שעובד ופועל וזז ומצלצל כל שעה עגולה כבר
יותר מחמש מאות שנה, והרי ראול עצמו השתתף, כילד קטן, בחגיגות
החניכה החמש מאות של אותו המגדל עצמו, והרי שם הכיר את אחד
מחבריו הטובים ביותר, האלכוהול. ראול הרים את ראשו לעבר המגדל
כמתוך אינסטינקט, סתם, כדי לבחון כמה זמן בערך נשאר לו, ומתי
בערך תעבורנה אותן אחת עשרה השנים להן הוא מצפה יותר מכל. אם
השעון היה עובד, ראול בטח היה עומד שם אחת עשרה שנים, מחכה,
בוחן את בניין העירייה, עוקב אחר כל שלב ושלב בבנייתו, והרי
בניין זה הוא העתיד.
אבל השעון לא עבד.
השעון הראה דקה לפני אחת בצהריים, ואחרי שעברו, פחות או יותר,
עשר דקות ועשרים שניות, בהן נוכח ראול לדעת ששום צילצול
פעמונים לא נשמע, ואף יונה לא עפה באקסטזה מהצריח למשמע קולם
המהדהד של אותם פעמונים שבמגדל, כמו שהיו נוהגות כולן לעשות
בכל שעה עגולה, ראול הבין, היה בטוח אחת ולתמיד, במאה אחוז,
ראול ידע, שהזמן עצר לו, והעתיד לעולם לא יגיע, והעבר כבר בטוח
עבר, והרי השעון רק עצר, הוא לא הולך אחורה.
ורבע שעה לאחר מכן, כששני טכנאים זוטרים שלפו את המברג הגדול
שנשמט להם בשגגה לתוך גלגלי השיניים הענקיים של השעון העצום
וכיוונו אותו מחדש בעמל רב, כבר נקבע מותו של ראול, נער
הסיפון, על ידי רופא מוסמך שעבר בסביבה, הועלה על עגלת המתים
שהוזעקה למקום, והחל נוסע משם לדרכו האחרונה.
ועבר זמן כה רב מרגע לידתו של ראול, נער הסיפון, ועד הרגע בו
הלמה בו העובדה מקפיאת הדם, שהוא אמנם כלוא בין העבר לעתיד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אין דבר העומד
בפני משאית...


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/4/02 12:40
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יושי ינון מיטסו

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה