"אז אני באמצע משפט, ופתאום אדר מוריד את החולצה!"
"כן, הייתי שם, אני יודעת"
"את קלטת אותו? בגופייה הזאת? י-א א-ל-ל-ה!!!"
"היה קשה לפספס אותו; אחרי שהצבעת עליו"
"אני ממש חושבת שאת צריכה לצאת איתו"
"לא תודה"
"הוא ממש חתיך"
"אז את תצאי איתו"
"הוא גם שקט וביישן כזה"
"פשוט מדהים!" אמרתי בהתלהבות מזויפת, של"מרבה ההפתעה" היא לא
קלטה.
"הוא ממש הטיפוס שלך!"
"מאיפה את יודעת מה הטיפוס שלי? את לא מכירה אותי"
"מה מלמלת? בכל מקרה, אתם תהיו זוג מקסים"
"לא מעוניינת"
"אתם ממש מתאימים!"
ה-ל-ו !! רציתי לצעוק, אבל מניסיון, הכי טוב ברגעים האלה זה
פשוט לשתוק.
היא המשיכה לדבר, משהו שנשמע כמו "בלה בלה בלה יאדי דאדי דה
בלה בלההההה... מושלמים כמעט כמוני ויריב"
"אתם עדיין ביחד?"
"מי?"
"את ויריב"
"איזה יריב?"
"החבר שלך..."
"אה, הוא, כן, אנחנו עדיין ביחד"
"אוקי..."
"אז מה את אומר על אדר?"
"מיכל, את מיוחדת" קמתי והלכתי.
עמדתי לתלוש את כל השערות מהראש שלי.
עמדתי לצרוח, מה לצרוח? לרצוח!

אבל מה זה משנה?
אני מניחה שרוב הילדים שנפל עליהם מדף עם טלפון כשהם היו קטנים
יוצאים ככה.

חוץ מזה, היו יותר מדי עדים.