עוד מהדורת חדשות אחת
עוד פיגוע...
הפעם משהו קשה במיוחד.
עשרות הרוגים .
עדיין לא יודעים איך זה קרה.
הגופות הרבות שהיו פזורות בשטח העידו על הזוועה שהתרחשה כאן
כמה דקות קודם לכן.
'איפה האמבולנס לעזאזל?' צרח מישהו בהיסטריה, ואני, שסתם
טיילתי לתומי באותו רחוב שהכרתי מאז שהייתי ילד, שכבתי על
המדרכה, בלי יכולת להזיז את הידיים ובכלל את הכל חלקי גופי, עם
הרגשה של ספק חלום ספק אורח חיצוני שהגיע ולא יודע מה קורה
מסביב.
ריח חזק של שריפה חלחל אל תוך קני הנשימה שלי.
לא יכולתי לשמוע יותר את הצווחות שהיו באוויר. הרעש היה נורא.
צופרי אמבולנסים, מכבי אש ומשטרה הדהדו בחלל האוויר, כלבים
שהיו בסביבה  יללו לשמיים כאילו בוכים על מה שקרה.
כל אלו עלו על רעש צעקותיהם של האנשים שהיו באזור.

והיא
היא שכבה לצדי מחוסרת הכרה.
אותה אחת שלפני מס' רגעים חייכה אלי את החיוך המקסים שלה ,
שצחקה צחוק רם, שאמרה לי כמה שהיא אוהבת וכמה שהיא מאושרת על
כך שאנחנו ביחד, שכבה עכשיו לצדי, ללא הכרה, מחוסרת כל הבעה,
יפה מתמיד, אבל שקטה, מחוסרת תגובה.
כמה שרציתי להחזיק לה את היד, לחבק פעם נוספת לומר לה כמה שאני
אוהב.
אבל לא יכולתי.
כמה שהתאמצתי לא הצלחתי.

ובאו
ובדקו
והחליטו שאין כבר במה לעזור
היא כבר לא כאן
היא כבר במקום אחר

לא יכולתי לחשוב
לא הבנתי מה קרה
ונרדמתי
והתפללתי שכשאתעורר
אהיה לצידה




לזכרם של
לבנת דבש
שוש ריס
יניב וייסר
וכל אלו שאינם איתנו עוד