ישבתי עם אבא בחוץ, מתחת לעץ הזית הגדול, שתינו קפה ועישנו.
"מחר אני יוצא" אמרתי. "הגיע תורי, קראו לי" הוא המשיך לעשן
ושתק. הנהן בראשו, ולקח לגימה ארוכה מהקפה המהביל בידו. וכך
ישבנו שם שנינו, שותקים, נהנים מהשמש החמימה של אותו בוקר
קיצי.
נכנסתי הביתה והנחתי את הכוס הריקה בכיור. אמא בדיוק סיימה
להדיח כלים וניגבה ידיה במטלית. "מחר אני יוצא" הכרזתי. המטלית
נשמטה מידיה והיא נתלתה עלי, בוכה, מחבקת אותי חזק ונותנת
לדמעותיה להרטיב את חולצתי. חיבקתי אותה חזרה, וכך עמדנו שם
שנינו חבוקים. היא טמנה את ראשה בחזי והידקה את חיבוקה. עצמתי
עיני כמנציח את הרגע. היא הרימה ראשה ונישקה אותי פעמים רבות.
ממלמלת "בעזרתו ניפגש שוב" שתקתי ונתתי לה להמשיך לחבק ולנשק
אותי. נהנים מקרירות הבית באותו בוקר קיצי.

הלכתי לחדרי, התיישבתי על המיטה והסתכלתי סביב. ספרים, קלטות,
בגדים מקופלים שחזרו מכביסה עמדו בערמה מסודרת על הכיסא, כוס
מים מליל אמש ניצבה על השרפרף הסמוך למיטתי. מבטאי סקר את החדר
על תכולתו, זה עתיד היה להיות הבוקר האחרון שלי כאן, חשבתי
לעצמי וחייכתי בהתרגשות.
ניגשתי למקלחת ושטפתי את פניי המלוחות מזיעת הבוקר, נותן
לטיפות להחליק מטה, נתקלות בזיפים רכים. התבוננתי בבבואתי
במראה בעודי מנגב פניי "אני צריך להתגלח" חשבתי לי והרטבתי שוב
את הפנים, מחליק עליהן את קצף הגילוח הריחני. הרטבתי קצת את
הסכין והעברתיו על פני בעדינות. אני זוכר עדיין את הפעם
הראשונה שהתגלחתי, כאילו היה זה אתמול, אבא עמד לידי, מכווין
ומסביר לי על אמנות הגילוח. הסכין עברה על פני, חושפת פנים
חלקות. סיימתי בשטיפה נוספת ובישמתי פני באפטר - שייב של אבא,
שלי בדיוק נגמר.
יצאתי מהמקלחת מגולח ומבושם, אמא ישבה בסלון בשקט, הדמעות
מחליקות על לחייה, והיא יושבת שם בשקט. בוהה בקירות הבית
החשוכים.
ניגשתי אליה  וחיבקתי אותה שוב, חיבוק גדול וחם, כמבקש לחלוק
עמה את כאבה האימהי, נותרנו כך חבוקים רגעים ספורים, ואז הרפתה
מאחיזתה ואמרה שהיא צריכה להתחיל בהכנות לארוחת הערב. הלילה
תהיה ארוחה חגיגית ו"הבן שלי לא הולך לשום מקום על בטן ריקה".

היא חייכה, נשקה על לחיי ונעלמה במטבח, יצאתי גם אני החוצה.

נפגשתי עם החבר'ה בבית הקפה: "אחי, מה המצב? בוא שב, נקרע אותך
באיזה משחק שניים, רוצה קפה?" הנהנתי לחיוב והרמתי את הקוביות
הקטנות, מגלגל אותן בכף ידי ומטיח אותן בלוח העץ. יוסף הביא את
הקפה והניח אותו על השולחן, וכך המשחק נמשך, ישבנו שם עד
הצהרים. נתתי לחבר'ה לנצח אותי בהתחלה, ואח"כ הראיתי להם "מי
פה המלך" והבאתי אותה בכמה מארסים רצופים. מאז שכל המצב התחיל,
מצאנו את עצמנו מחוסרי עבודה, שורצים כל היום בבית הקפה,
ובערב, קונים כמה בירות ומסתובבים בשכונה, מחפשים קצת אקשן.
דיברנו הרבה, על פוליטיקה, על המצב בארץ, אבל רוב הזמן סתם
מקשקשים על בנות, מכוניות וכדורגל (בגיל 18 כל מה שיש לך בראש
זה בנות מכוניות וכדורגל, לפחות אצלנו). אחד אחד קראו לנו, כך
שבאותו יום, נותרנו רק ארבעתנו, אותם אלה ואני, שבבית הקפה
עכשיו.
השעה הייתה כבר שתיים בצהרים בערך, כבר היה ממש חם, ובבית הקפה
אצל יוסף, התקלקל בדיוק המאוורר וישבנו ארבעתנו ככה, מתים
מחום, הזיעה נוטפת על מצחנו, זולגת בטיפות קטנות במורד הגב.
יוסף הביא לשולחן אבטיח, שאותו חיסלנו תוך שלוש דקות בערך, כמו
כלבים מורעבים. היה אחלה אבטיח. מתוק בדיוק במידה, בלי גרעינים
ועם הרבה מיץ.
יסמין נכנסה לבית הקפה בדיוק באותו הרגע (מזל שלא ראתה איך
התנפלנו על האבטיח) וניגשה אלי. קמתי אליה והלכתי לקראתה.
נפגשנו באמצע החדר. "שמעתי שקראו לך" שאלה בלחש, "אני יוצא מחר
על הבוקר" עניתי. היא השפילה מבטה והתנשפה. אחזתי בידה והובלתי
אותה החוצה לרחוב. "ממתי אתה יודע?" שאלה. "מהיום בבוקר,
התקשרו אלי, תכננתי לבוא אליך אחר - כך, לספר לך" אמרתי
וחיבקתי אותה. רק כשהיינו ממש קרובים שמתי לב שהיא בכתה, עיניה
היו נפוחות מבכי ממושך. נשקתי על מצחה, מסרב להרפות מהחיבוק.
והיא מתייפחת, דמעות שהרטיבו את צווארי. "יש לך תוכניות
להערב?" שאלתי אותה, והיא הרימה אלי עיניים רטובות, מחייכת.היא
ידעה כשם שאני ידעתי, שהלילה יהיה מיועד רק לנו. הלילה האחרון
שלי בבית לא יבוזבז על החבר'ה והשטויות שלהם. יהיה מקודש אך
ורק לאהובתי. "חשבתי ללכת לישון מוקדם היום..." היא עונה לי,
מתגרה בחצי חיוך "יש לך מקום גם בשבילי במיטה?" עניתי לה, צובט
במותניה, היא צחקה. "אני לא חושבת שאבא שלי יאהב את זה שתישן
אצלנו, גם לא אחותי המסכנה, היא חולקת איתי חדר, מאז שבעלה הלך
בשבוע שעבר..." ענתה. "זה בסדר" אמרתי "אז אני אבוא לאסוף
אותך, נטייל קצת, אני אביא שמיכה, נלך לחורשה כמו תמיד" חייכתי
אליה ונשקתי לה שוב, למתוקה שלי. ידעתי שהרגע הקשה ביותר יהיה
להיפרד מיסמין. כמה שאני אוהב אותה!! מאז שהיינו ילדים ידעתי
שאני אתחתן איתה. היא תמיד כל כך מקסימה כזאת ומתוקה. יש לה
עיניים שאתה פשוט רוצה שיסתכלו עליך כל היום, וחיוך כזה שכל מה
שאתה רוצה לעשות הוא להצחיק אותה ולגרום לה להיות מאושרת שתזרח
ותחייך כל היום. וגם איזה גוף יש לה!! אלוהים!! גם אם היתה
לובשת סחבות, עדיין היה עומד לי אם היתה עוברת מולי ברחוב, גוף
שפשוט שווה - ולא הייתי מהסס לרגע למות בשבילו, פעמיים!!
"התגלחת בשבילי?" היא שאלה, מלטפת את פני, "בטח בשבילך, אלא
בשביל מי? אמא שלי? יוסף מהקפה?" היא חייכה, הרפתה מאחיזתה
ונפרדה ממני בנשיקה. "אני אאסוף אותך מהבית בשמונה!" צעקתי
לעברה בעודה מתרחקת. היא הסתובבה אלי וחייכה... אוה... יכולתי
למות עכשיו! לראות חיוך כזה ולדעת שבשעה שמונה אראה אותה שוב,
בטח תהיה נקייה וריחנית, נרגשת במיוחד בשבילי, אני יודע שאני
אהיה.
חזרתי לקפה, החבר'ה ישבו שם בדיוק באותה פוזה "אני חייב לרוץ"
אמרתי, סופר את הכסף על הקפה "לאן אתה ממהר?" שאל אותי עומר
"אני יוצא מחר בבוקר, יסמין ואני נפגשים בערב ואמא שלי מכינה
ארוחה חגיגית.." כולם שתקו. נשקתי לכולם, עומר ואני התחבקנו,
קבענו שיבוא להיפרד מחר בבוקר, והלכתי הביתה.

אמא עדיין בישלה. אבא ישב בחדר שלו והתפלל. הלכתי לסלון
והדלקתי את הטלוויזיה, לא יודע כמה זמן עבר עד שהתעוררתי. כמה
שעות אולי. התעוררתי למשמע צווחות וגעיות מבחוץ.
יצאתי החוצה וראיתי את אבא, אוחז כבש בידיו האחת, וביד השניה
סכין חד, אותה חיכך באבן השיוף הגדולה שניצבה שם. הכבש יילל
והתפתל בין ידיו של אבא, והוא מתעלם ממנו, וממשיך להשחיז את
הסכין. אמא בינתיים מורטטת תרנגול הודו גדול, כשראשו שמוט
מסתלסל מטה.
הם ישבו שם שניהם, בשעת ערביים צבעונית, השמש צבעה את החצר
בסגול וכתום, כמו בתוך חלום.
הכבש השתתק בבת אחת, וראיתי את ידו של אבי בתנועה חדה מונפת
מטה, דם הותז לכל עבר, ואמי שפסקה מעבודתה, חזרה למריטת
הנוצות. אבא ניקה את הכבש עם סכין אחרת, מניח לפלומתו העדינה
לצנוח על הקרקע, מוכתמת.
"גש להתקלח!" צעקה אמא לעברי כשהבחינה בי. "הארוחה עוד חצי שעה
על השולחן!" התקלחתי לאט לאט, מתענג מכל טיפה שצונחת על גופי,
עוטף עצמי בקצף ריחני, מזמזם איזה שיר ששמעתי בבית הקפה.
כשיצאתי, התיישבנו לאכול, אבא בראש השולחן, אמא לימינו ואני
ממולה. אמא תמיד רצתה משפחה גדולה - אבל האל רצה, וכך בהתאם -
נתן, רק בן יחיד, שייהפך בקרוב מאוד לגיבור.
הייתה ארוחה שקטה ומתוחה. לא נאמרו דברים בינינו, מתיחות שררה
באוויר, אבל השיחות החשובות נאמרו בין המבטים.  אבא נשא כמה
תפילות אקסטרה בעבורי, לקראת היציאה המיועדת מחר בבוקר.
משסיימנו, עזרתי לאמא לחסל את השולחן, ואז הגיע התה. השעה
הייתה כבר רבע לשמונה, וההליכה ליסמין לוקחת כעשר דקות, אני
מקווה שלא תוותר ותחכה לי, אני יודע כבר שאאחר אליה. ישבנו
שלושתנו במטבח, אבא מזג לכולנו תה מהביל "שתה!" אמר כמצווה.
אמא הביאה עוגיות והניחה אותן במרכז השולחן "למה אתה לא לוקח?
קח!" ציווה אבא שוב, וקולו תקיף, שתינו תה. אבא השפיל מבטו,
אמא הסתכלה דווקא מעלה, לתקרה, חונקת בכייה.
כעבור כמה רגעים מתוחים, אמרתי "טוב... אני.... יסמין מחכה
לי... קבענו..." אמא חייכה אלי, "תיהנו..."מחפשת מילים. אבא
נעמד וניגש לחלון, משקיף החוצה דרכו לתוך הלילה הקיצי.
נישקתי את אמא.

את כל הדרך ליסמין עשיתי בריצה. איחרתי ממש בכמה רגעים. היא
עמדה בחלון, מחכה לי, כמו מתוך תמונה, לבשה שמלה לבנה, שיערה
היה פזור ומסורק. כמה יפה היא הייתה. רצתי במעלה המדרגות לביתה
ודפקתי בדלת מתנשף. אביה פתח את הדלת וקידם את פניי בחיוך גדול
ואבהי "שמעתי שאתה יוצא מחר" שאל גאה "עניתי בחיוב, משתדל שלא
לחשוף את מאמציי להסדיר נשמתי "בהצלחה" אמר והניח את ידו על
כתפי. יסמין עמדה מאחוריו, סמוקה ומתנשפת. היא נפרדה לשלום
מאביה ויצאנו החוצה. הלילה היה קריר, תחושת חיכייה דרוכה הייתה
באוויר. נבוכים היינו אחד מנוכחות השני, מחליפים מבטים חטופים,
שולחים חיוכים, זרועותינו מתחככות נוגעות - לא נוגעות אחד
בשני, אפשר בנקל היה לחשוב שזוהי פגישתנו הראשונה, אבל המעמד
היה כל כך מוזר! איך נפרדים ממישהו שאוהבים כל כך ולאורך כל כך
הרבה שנים? אולי בכלל לא צריך להיפרד? דיברנו על מזג האוויר,
על משפחתה מאז גיסה יצא בשבוע שעבר, על בני משפחתי ועל החבר'ה
מהקפה. אבל השיחות החשובות נאמרו בין המבטים. מתיחות שררה
באוויר.

"אתה מפחד?" שאלה כשהתיישבנו על הדשא בחורשה "אין לי ממה לפחד,
ואני לא רוצה לדבר על זה היום" אמרתי בלחש "אין מחר יסמין. יש
היום. והיום אנחנו כאן ביחד. מחר - אלוהים גדול. היום אני שלך
ורק איתך, טוב חמודה?" היא חייכה במבוכה והתקרבה אלי. עיניה
נצצו למרות החושך. ליטפתי את שיערה שהריח כל כך טוב, כמו תמיד,
אבל הערב במיוחד. ליטפתי את צווארה, הלבן, הארוך ואת לחייה.
נשקתי לה. התחבקנו לנו ככה בחורשה על הדשא, מתעלמים מהעובדה
ששכחתי להביא שמיכה, שכבנו שם, הכוכבים כחופה מעלינו, העצים
מסביב, הרוח מניעה אותם בקצב וכן אנחנו. כל הלילה אהבנו,
נותנים לעצמנו לטבוע אחד בשני ושוכחים את החום, את היתושים אבל
בעיקר - שוכחים את המחר.
יללת כלב נשמעה ממרחק, ואנו שכובים של הדשא מחובקים אחד
בזרועות השני, מעשנים סיגריה. יסמין צחקה, חייכה, אהבה.

קרני שמש ראשונות הסתננו מבעד לצמרות העצים, תחילתו של יום
הגיעה, יום שכל כך התאמצנו לשכוח, הגיע למרות הכל.
התיישבתי והתלבשתי, צינה של בוקר עטפה אותי, מעבירה בי
צמרמורות, ויסמין הייתה מכורבלת כולה בעצמה, ליטפתי אותה והיא
הקיצה.
"בוקר טוב" חייכתי אליה ונישקתי אותה על עיניה "הי חמוד" השיבה
בחיוך. "מה השעה?" שאלה בראותה את היום שהפציע, "אני לא יודע,
אבל אנחנו מוכרחים לחזור, אהובה, אני צריך ללכת... את
יודעת..." אמרתי בהיסוס כמתנצל לקטוע את הקסם.
היא התיישבה והתלבשה לידי, מכסה כל טפח שנשקתיו בליל אמש.
כשהתכסתה כולה הלכנו משם חבוקים. נשקתי לה כשהגענו לדלת ביתה,
היא חיבקה אותי והרגשתי את נשימותיה הכבדות, היא רעדה. יסמין
בכתה. יסמין שאני כל כך אוהב, יסמין איתה אתחתן "די יסמין...
את יודעת שנפגש שוב..." אמרתי, מנסה לנחם את שנינו. היא רצה
לתוך ביתה טורקת את דלת הכניסה מאחוריה. משאירה אותי עומד שם,
עצוב ומבולבל. חיכיתי שאולי תציץ מהחלון, אך היא לא יצאה.
הלכתי הביתה.

אמא שקדה כהרגלה במטבח. ראיתי שאבא מתפלל בחדרו ולא רציתי
להפריעו. התגנבתי אל אמא בשקט ממאחור וחיבקתי אותה "הבהלת
אותי" היא קפצה. "איך היה? נהניתם?" היא חייכה והגישה לי כוס
קפה מהביל לשולחן. "שב, תאכל, הכנתי לך ארוחת בוקר בדיוק כמו
שאתה אוהב, מתי אתה צריך ללכת?" שאלה "כשאסיים לאכול" עניתי,
גוהר על האוכל.
אבא יצא מחדרו וניגש אלי, הגיש לי ספר תפילה ומחרוזת, "קח, קח
איתך" לחש.
"איברהים!! אל תפריע לילד לאכול" גערה בו אמא "אתה לא רואה
שהוא ממהר?" סיימתי לאכול והנחתי את הכלים בכיור "אמא, אבא,
הכל יהיה בסדר" ביקשתי לנחמם "אללה ידאג שניפגש בקרוב, אני
חייב ללכת עכשיו... אל תתעצבו. אני אוהב אתכם" אמרתי וחיבקתי
את שניהם יחד. אמא בכתה.

הלכתי לחדר והחלפתי בגדים. לבשתי ג'ינס וטי - שירט, שיראה יותר
ישראלי. קראו לי גם ככה בעיקר בשל ה"חזות הישראלית" שלי, עכשיו
כשהמצב התחמם, קשה יותר לעבור את המחסום ולהסתובב בעיר בלי
שיבדקו אותך שמונים פעמים, אז צריך כמה שפחות להתבלט.
אמא נכנסה לחדר עם שקית ובה סנדוויץ' וכמה פירות "אתה יודע...
לדרך..." חייכתי אליה, חיבקתי אותה חזק ונשקתי לה שוב. לקחתי
את ספר התפילות ואת המחרוזת מאבא, נפרדתי גם ממנו והלכתי.
מהבית הלכתי למפקדה, שם תודרכתי וקיבלתי את החגורה, הסבירו לי
פעם נוספת איך להפעיל אותה ומתי הכי מומלץ להפעיל אותה.
משם נסעתי לירושלים...



13/04/02