[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ענבל בן דוויד
/
לתוך עצמי

בטח ברגע שאני יתחיל לדבר תצטערי שבכלל יצא לך לראות אותי,
תגיבי בנימוס ותחלמי על הרגע שבו תוכלי להשכיל מילה ולבקש
ללכת, וברגע שתיהיה לך את ההזדמנות הזאת תנצלי אותה ותחשבי
שאני סתם איזה ילדה שאין לה עם מי לדבר- ילדה שבטח בכלל לא
היית רואה ברחוב אם היא הייתה עוברת מולך, שלא היית חושבת לשבת
איתה לאיזה כוס קפה- העיקר שעכשיו היא מרגישה יותר טוב, לא
אני, אני תמיד אשאר אותה דפוקה... מפני שנולדתי למשפחה דפוקה-
אבא עצבני ובעייתי שחושב שכל העולם צריך להתנהל לפי רצונו
האישי, ואמא פחדנית שתקועה במקום בו היא רוצה ללכת, אבל פוחדת
מהשינוי ומהבלתי נודע, ונשאר רק אותי- חולת הנפש של המשפחה,
תמיד בוכה, תמיד עצבנית, תמיד מסתגרת בתוך עצמי. אני המשוגעת
שנולדה למשפחה יחסית טובה- אין לי תלונות, אני זאת שיש לה הרבה
חברות והמון ידידים- ועם זאת מרגישה כל כך לבד, זאת שאוהבת את
החבר שלה ובמקרה גם הוא אותה- ובכל זאת מרגישה שאין לה אף אחד.
יש לי הכל- ובכל זאת אני מרגישה שאין לי כלום! גם עכשיו הדמעות
זולגות והגרון נחנק- תפסיקי לבכות! מטומטמת! מה קרה? מה מציק
לך? כרגיל אני אף פעם לא יודעת, לא מבינה מה כל כך רע לי
בחיים, מה גורם לדמעות הקטנות האלה להופיע כל פעם מחדש, תביני
אני חייה את רוב החיים שלי בבכי ולא מבינה למה. את בטח חושבת
מה כבר יכול להיות כל כך רע אצלי, בטח אני סתם מנפחת עניין וזה
עוד קטע שיעבור- גם אני אמרתי את זה עד שהבנתי שאני טועה, זה
לא עובר, זה חלק מהחיים שלי, חלק ממי שאני. נסיתי כמה פעמים
לגרום לזה לעבור, להפסיק את הכאב, חתכתי את עצמי מספר פעמים
ואז ישק טיפלתי בזה, עמדתי מעבר למעקה המרפסת של חדר השינה
שלי- אך בדיוק  אחותי הקטנה הייתה צריכה עזרה בשיעורי בית. אל
תפתחי ככה את העיניים, שמעת?!!? אל תסתכלי עלי כמו אל משוגעת,
אני לא!! פשוט רע לי.... אסור?!? פשוט נמאס לי כבר מאי אהבה של
כולם כלפי....  אני זוכרת שהייתי קטנה יותר ביסודי, הייתי
חוזרת כל יום הביתה אחרי בית ספר וצורחת בקולי קולות כדי
שישימו לב אלי- ואמא הייתה באה לחדר שלי ובמקום ללטף ולחבק
ולשאול מה קרה, היא הייתה צורחת עלי שאני אשתוק, והייתה קוראת
לי חולת נפש... חולת נפש, הקטע הזה מהדהד בזיכרוני כל יום, כל
שעה, מן צלקת שנחרטה...אל תחשבי שאמא שלי מכשפה, פשוט אין לה
סבלנות, קשה לה בחיים. כשהייתי באמצע החטיבה הייתי שמנה, מאוד
שמנה, בכיתה ז' שקלתי 52 קילו- החלטתי שאני זקוקה לדיאטה, תוך
חודשיים רזיתי 15 קילו, בקיצור נהייתי אנורקסית, אחרי טיפולים
ומספר אישפוזים, חזרתי למשקל הנורמלי. עכשיו כבר התחלתי לאכול,
מהדיאטה כבר התיאשתי- אז החלטתי להקיא, הדרך המהירה והבטוחה
להרזייה. 3 חודשים של בולמיה, עד שנמאס עלי כל החשדות של כולם,
מסתבר שאני לא שחקנית כזאת טובה... הזיון הראשון שלי קרה בגיל
13 וחצי, מוקדם מדי , אה? אני יודעת, אבל הרגשתי כל כך טוב, כל
כך מיוחדת, כל כך נאהבת... פעם ראשונה שהרגשתי שמישהו באמת
אוהב אותי. אבל הוא לא, הוא אף פעם לא היתקשר, וראיתי אותו
אולי איזה פעם אחת אחר כך. בכיתי לאחר מכן איזה חצי שנה,
והייתי כל כך לבד...עם כל כך הרבה חברות, ידידים ומכירים לא
היה אף אחד שיבין אותי, שיהיה שם ושיקשיב. ובמקום לצמצם אנשים
רק הוספתי והוספתי, וכל אחד עשה לי יותר גרוע, כל אחד רק גרם
לי להבין כמה שאני לבד בעולם הדפוק הזה. לבד.
היו לי כל כך הרבה חברים- עוד לא התגברתי על הראשון וכבר בא
השני, השלישי, הרביעי... אפילו שמות אני לא זוכרת. אני אחת
שאוהבת להיות מאוהבת, מפחדת כנראה להיות לבד, מחפשת את התשומת
לב של הסובבים. כל פעם שאני מנסה לדבר עם מישהו הוא אומר לי
'על מה את בוכה? לך יש את הכל! '  אף אחד לא מבין שאין לי
כלום, פשוט כלום!
הרגשת פעם עייפה? עייפה לחיים? כשאנשים מסתכלים עלי הם רואים
אותי באור שונה- אני מפגינה כל כך הרבה, כל כך הרבה שימחה, כל
כך הרבה אהבה כלפי כולם, אבל אם הם יסתכלו בתוכו, עמוק בפנים,
הם לא ימצאו כלום- הכל ריק, יש רק תהום אחת גדולה של חששות
ופחדים, יקח להם הרבה זמן למצוא מקום קטן של אושר אמיתי, אני
יודעת שלי לוקח. טוב אוקי... אני אקצר.... בעצם לא נשאר הרבה
לומר ולספר... אני חושבת שסייימתי.... אני מטערת שככה התנפלתי
עליך, והוצאתי עלייך את זה בפורום הזה, פשוט הייתי חייבת,
הרגשתי כבר אבודה... תודה לך על ההקשבה... אה ואם לא איכפת לך-
את יכולה להביא לי בבקשה את החשבון?!?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בקשר לסלוגן
מקודם:
זה מפריע לי


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/1/01 3:51
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ענבל בן דוויד

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה