ת'שמעו קטע. לפני כמה שנים, כשרציתי להיות שחקן, השתתפתי בהצגה
אחת במתנ"ס השכונתי. נדמה לי שקראו לה "משפחה שכזאת" וזה היה
סיפור די פשוט על משפחה אחת שגרה בשכונה כמו שלנו.
ערב אחד, עליתי כרגיל, על הבמה, לסצינה של האמא והילדים. אני
שיחקתי שם את גידי, הבן הגדול.
בקיצור, איך שאמא שלנו, שאותה שיחקה אחת, ריקי תובל, צועקת
עלינו למה אנחנו כאלה ילדים מופרעים, פתאום, מהלחץ, היא
מפליצה. אבל פלוץ כזה שגם כל הקהל שמע (בגלל המיקרופונים האלה
שהיו מפוזרים על הבמה).  עכשיו מה, לא יכולנו להתאפק, וכולנו,
זאת אומרת: אלון, שימי וגדי ששיחקו איתי בהצגה וכמובן גם אני,
פרצנו בכזה צחוק שריקי פשוט לא ידעה מה לעשות עם עצמה. היא
החליפה צבעים, התנפחה, התאבנה ואז היא פשוט תפסה את עצמה במין
רגע כזה של המצאה וצעקה ליעקב, ששיחק את בעלה: "יעקב, תפסיק
כבר לגרור את השולחן הזה ממקום למקום !". היא נכנסה אל הבית
שהיה בתפאורה, טרקה את הדלת והשאירה אותנו יתומים ומתגלגלים
מצחוק.
איכשהו יצאנו מזה וההצגה המשיכה (כי חייבים), אבל ריקי פשוט
נעלמה. אף אחד לא ראה אותה מאותו היום בשכונה. אמרו שהיא בכלל
עזבה את הארץ, כנראה למקום שבו אף אחד לא ידע. אולי
למיקרונזיה.