אבא של נטע עזב את הבית.
כבר 3 חודשים היא נמצאת בבית רק עם אמא שלה, ואחותה הגדולה
שלפעמים קופצת לבקר מירושלים, שם היא לומדת באוניברסיטה.
אבא לה עזב את הבית בגלל שלו ולאמא שלה היו ריבים בלתי
פוסקים.
באותו יום שהוא עזב נטע חזרה הביתה מבית הספר, וכרגיל ההורים
שלה רבו בחדר השינה שלהם, על עוד אחד מהדברים המטופשים שלהם.
היא נכנסה לחדר שלה, עמוק עמוק מתחת לשמיכה, וחיכתה שהצרחות
יפסקו.
אחרי כמה דקות היה שם שקט מוחלט, הדלת נפתחה, והיא ראתה את אבא
שלה יוצא עם המזוודה הגדולה שתמיד לקחו לפני כמה שנים כשהיו
עדין נוסעים לחופשות משפחתיות.
לפני שהוא הלך הוא אמר לה: "נטע, לא משנה מה שיקרה, אני רק
רוצה שתדעי שאני עדין אוהב אותך", ואז הוא הלך.
כנראה שנמאס לו, והוא החליט להפסיק את כל הריבים האלה ע"י זה
שהוא פשוט ילך משם.
נטע חשבה שאת מין בריחה רגעית, אבל היא לא האשימה אותו, אולי
רק ריחמה עליו.
אבל מאז עבר כבר הרבה זמן ואבא עדין לא חזר.
מאז שהוא הלך אמא נעשתה מין פקעת עצבים.
היא כל הזמן צעקה על נטע בגלל כל מיני שטויות שנטע עשתה, או
בגלל דברים שהיא עשתה והאשימה את נטע.
במשך כל שלושת החודשים אמא שלה הייתה בוכה כל לילה, ובמשך היום
היא הייתה מדברת עליו כל הזמן.
היא הייתה מאשימה אותו בכל מיני דברים שקרו לה, והייתה מתלוננת
למה הוא עזב אותה.
את כל הרטינות האלה נטע הייתה צריכה לשמוע.
ואחרי כמה זמן היא ניסתה להגיד לאמא שלה, שדי, ועברו כבר
חודשיים, וזה קשה לה לשמוע את כל הדברים האלה על אבא שלה, כי
היא עדין אוהבת אותו, ושמספיק להתלונן, כי היא פשוט חוזרת על
עצמה שוב ושוב.
אמא שלה התחילה לצעוק עליה, להגיד לה שזה לא עיניינה, איך היא
בכלל מדברת אליה ככה, כי הרי היא אמא שלה...
ונטע פשוט שתקה.
מאז עבר עוד חודש.
הדברים נעשו גרועים יותר ויותר.
אמא שלה קיללה את אבא שלה, וכל פעם שהוא התקשר לדבר עם נטע היא
דרשה לדעת על מה הם דיברו.
אם נטע הייתה עונה שהם לא דיברו עליה היא הייתה מתחילה לבכות
שלא אכפת לו יותר ממנה, ואם היא הייתה אומרת לה שהם כן דיברו
עליה היא הייתה מתחילה לצעוק עליה באיזה זכות הוא מדבר עליה עם
הבת שלה?
בכל פעם שזה היה קורה נטע הייתה הולכת לחדר שלה, נכנסת למיטה,
שותה איזה רבע בקבוק מהנוזל השקוף והמשכר, המכונה ווטקה, כי
אחרת היא פשוט לא הייתה מצליחה להרדם.
אחרי שהיא הייתה שותה את זה הכל היה מתערפל, והיא הייתה
מתכרבלת בתנוחת עובר, ואז סוף סוף הייתה מצליחה להרדם.
כך עברו הימים, וזה כבר הייתה מין שיגרה בשבילה, היא חוזרת
הביתה, אוכלת, אמא שלה מגיעה מהעבודה, מוציאה קצת לחץ עליה,
צועקת בוכה, היא בוכה עוד יותר מאמא שלה, אמא שלה מבקשת סליחה,
וכמה שעות עושה את זה שוב, היא הולכת למיטה שותה עוד קצת מן
הבקבוק שהוציאה מן ארון המשקאות, ונרדמת.
עברה כבר חצי שנה.
אבא עדין לא חזר הביתה, נטע עדין שותה ואמא עדין בוכה.
יום אחד שאחותה באה לבקר, היא רבה גם איתה על משהו.
הן רבו בסלון.
אחותה יצאה מהבית, ולא התכוונה לחזור בזמן הקרוב.
אמא שלה הלכה לחדר לבכות.
אחרי קצת זמן היא יצאה מהחדר, ירדה לסלון וניפצה את התמונה
הגדולה שהייתה שם, מיום החתונה שלה, זאת בה היא צעירה ב 27
שנה, ועומדת עם שמלת הכלה הלדנה והנפוחה שלה, מחובקת עם בעלה
הטרי.
הפעם בלילה נטע הייתה חייבת לשתות יותר ממה שהיא שתתה בדרך כלל
כלי להצליח להרדם...
נטע לא ראתה את אבא שלה כבר יותר מחודש, והיא מרגישה שלאף אחד
לא אכפת ממנה, לאבא שלא פוגש אותה, ולאמא שלה ששקועה בעצמה,
ולא אכפת לה מאף אחד.
נטע שקועה במצב של יאוש, מצב שהיא כבר רגילה אליו, הצרחות
והשתיה...
אבל אין לה מה לעשות חוץ מלקוות שזה פשוט יגמר כבר, מה שלא
יקרה בקרוב...