זה היה ביום קיץ חם ב- 1971 אני חושב. כן, 1971, אני בטוח.
התעוררתי בצפירות מחרישות אוזניים משנת צהריים עמוקה שאחריהן
הגיע הקול המאושר של איציק. "אבי, אבי יה מניאק נוסעים לים"
צרח איציק בהתלהבות. קמתי מהמיטה במהירות ופתחתי את התריסים.
איציק ישב שם מחייך מפה עד אוזן עם משקפי הג'ימס דין שלו נשען
על מושבי עור לבנים בתוך מכונית אדומה, נוצצת וחסרת גג.

כבר חצי שנה איציק חופר לנו במוח שהוא הולך לקבל פונטיאק
ג'י.טי.או אדומה, אבל אף אחד לא באמת האמין שאבא שלו באמת יביא
מכונית כזאת מאמריקה. ועכשיו, שנינו יושבים בתוכה לבושים
בגופיות כשעל צווארי תלויה מצלמת הניקון הישנה שלי. בעוד אנחנו
חולפים על פני רחובות העיר איציק מצפצף וקורץ לבחורות ואני
מתבונן ומצלם. מצלם, בתים, רמזורים, קבצנים, את איציק וכל דבר
וכל רגע שרציתי להקפיא לנצח ולשמור באלבום.

"עם מנוע כזה, אם רק היו לה כנפיים היינו יכולים לטוס", ציין
איציק בשחצנות. וכדי להמחיש את דבריו הצמיד את דוושת הדלק
לרצפה. אמנם המכונית לא טסה, אבל היא האיצה ברגע וגרמה לגופי
להצמד למושב. לאחר סיבוב ההדגמה המרשים אספנו את יוסי וחברה
שלי גלית, שהייתה קטנה ממני בשנתיים והיה לה שיער שטני ארוך.
היא בדרך כלל נראתה עצובה, עצובה וכלכך יפה. יחד עם גלית באה
חברה שלה ציפי שהייתה דלוקה על איציק עוד מלפני שהתחיל לבלבל
בביצים על הפונטיאק.  

וכך חמישתנו נסענו בדרכנו אל הים. איציק מנסה להרשים את יושבי
המכונית (בעיקר את הבנות) בביצועים המדגימים את קצה יכולתה של
המכונית וציפי היא למעשה היחידה שבאמת התרשמה או לפחות עשתה את
עצמה מתרשמת. יוסי כל הזמן ישב בשקט ומידי פעם סינן "איזה
מתלהב". "מה הבעיה שלך יה חננה, נהנים קצת. מה יש!?", התפרץ
איציק על יוסי. "אתה עדיין בבאסה שהכושי שלך הזה מת, נו איך
קוראים לו?.נו...זה שמנגן עם השיניים, ג'יני הנדרי" ." ג'מי
הנדריקס", תיקן יוסי במין התנשאות כזאת וחזר לשתוק. יוסי הוא
מסוג האנשים האלה שלא הרבה אנשים הבינו, במיוחד לא איציק. יוסי
היה נוטה להכנס לדיכאונות כאלה בגלל דברים שמציקים לו בלב שאף
אחד לא ידע עליהם. לפעמים הוא יכול לא לדבר איתי חודש, סתם
ככה, אפילו שאני חבר הכי טוב שלו. איציק תמיד אמר "אני בן-זונה
אם הוא מגיע לגיל 30, הוא בליינד תולה את עצמו על מיתרים של
גיטרה או משהו".

שהגענו לחוף הים צילמתי את החוף מלמעלה. השמש היכתה בעוצמה
בגלים ששברו את קרני האור לאלפי רסיסים שהדגישו את הניגוד בין
החול הצהוב - כמעט לבן לבין השמים והים הכחולים. קול צחוק
הילדים המפסלים ארמונות של חול ורעש המטקות של זקנים המשחקים
בקצהו של החוף השתלב בשריקת הרוח ונהימת הגלים.

כשירדנו לחוף מצאנו לנו פינה נוחה, איציק מיהר להוריד את בגדיו
ורץ אל המים כשאת איזור חלציו מכסה בגד ים טנגה שחור וציפי מיד
בעקבותיו. בלי שבכלל שמה לב, הקפאתי את גלית לתוך המצלמה שלי
כשלגופה בגד ים והיא יושבת על החול החם ומציירת עליו ציורים
בעזרת אצבע אחת בחולמניות מושלמת. לי ולגלית היה קשר מאוד מוזר
ותמיד הרגשתי שאנחנו הזוג שמדבר הכי פחות. היו לנו מן שיחות
כאלו שרק אנחנו מבינים. הבנו אחד את השני גם בלי מילים. ממש
יכולתי לקרוא אותה, היו לה כלכך הרבה תגובות של חיוכים, חצי
חיוכים והבעות פנים שונות שיכלו לספר לך כל פעם מחדש את הסיפור
של גלית. הצחוק של גלית היה צחוק כזה של ילדה קטנה, מתגלגל כזה
ובעל קול גבוהה שיש בערך מליון אנשים שיכולים להתעצבן ממנו
ואני כלכך אוהב אותו שלא איכפת שזה יהיה הדבר האחרון שאני
אשמע.

יוסי התהלך לו הלוך ושוב על קצהו של החוף כדי שרק כפות הרגלים
ירטבו ואיציק בנתיים עשה שק קמח לציפי והפיל אותה לתוך המים.
שניהם צחקו וציפי השפריצה עליו מים. זה נראה כאילו הם מסתדרים
טוב. אף פעם לא ממש הכרתי את ציפי, אני רק יודע שאח שלה התאום
מת שנתיים מאוחר יותר במלחמת יום כיפור. גלית וציפי היו חברות
ממש טובות וזה תמיד היה מוזר כי הן נראו לי כלכך שונות.

"באו כבר, אתם מתכוונים לשבת על חול כל היום?" צעק לעברנו
איציק. גלית קמה ממקומה "יאללה, בוא ניכנס" אמרה לי גלית ומשכה
אותי בידי. גלית צללה בתוך הים כמו בתולת ים אמיתית. היא נראתה
כלכך מחוברת לים כשהיא צללה בתוך המים הקרים שכבר חששתי שתעזוב
אותי ותמצא לה שם איזו ממלכת אלמוגים ולא תחזור. בעוד איציק
מרכיב שוב את ציפי על גבו גלית נעלמה בתוך המים. סרקתי את
רדיוס המים שמסביבי ולפתע הרגשתי את ידי נמשכת אל תוך המים
ובעקבותיו כל גופי. גלית הייתה כלכך יפה בתוך המים כששערה
מתפזר בלי שום הגיון ומתעלם מכוח הכבידה. מפיה נפלטו כל מספר
שניות בועות של אויר. היא התקרבה אלי ונישקה אותי. כלכך רציתי
לצלם את הרגע המופלא הזה, אבל המגבלות הטכניות לא אפשרו לי
להקפיא אותו.

הים התרוקן, השמש כבר עומדת לשקוע. יוסי עדיין מתהלך לו מסתכל
על חיים טובים של אנשים אחרים. איציק וציפי הולכים להם יד ביד
על החוף ואני וגלית שלי יושבים לנו על שובר הגלים כשגבינו
מופנה אל השקיעה. "מה קורה עם יוסי?" התעניינה גלית. "עזבי, את
לא תביני, אני אפילו לא מבין", אמרתי והיא עשתה פרצוף ושתקה
שבעה רגעים. "אבשלום, תגיד, טוב לך?" שאלה גלית. אני אוהב
שגלית קוראת לי אבשלום ולא אבי כמו כולם, זה כאילו שהיא מסתכלת
עלי בצורה אחרת מכל האחרים. "אני לא מתלונן", עניתי. "ולך, טוב
לך?", גלית שתקה עוד כמה שניות החזיקה לי את היד והשיבה לי,
"הייתי רוצה להיות במקום אחר, לא יודעת אולי אפילו מקום דמיוני
משהו אוטופי". "מה דעתך על 'אצל עזרא'", הצבעתי על השלט
שהתנוסס מעל המזנון בפאתי החוף. גלית צחקה את אותו צחוק מתוק
ועדין שגרם לי להיות מאושר ומיד הרמתי את המצלמה ותפסתי את
הרגע הזה הישר לתוך הפילם . "איפה איציק וציפי?", שאלתי. "לא
יודעת, הם נעלמו פתאום", ענתה גלית. "שובבים" הוספתי. מרחוק
ראיתי את יוסי הולך על החוף הוא לפתע דרך על בקבוק שבור ונחתך.
יוסי התיישב כאשר מרגלו זורם דם אל תוך הים והוא מצדו יושב
ומסתכל על השקיעה. הדם ממשיך לזרום וכבר הספיק להתערבב במים.
משום מקום אל תוך השמיים טסה הפונטיאק של איציק ולידו יושבת
ציפי. הם עפים בשמיים. "אבשלום, אתה אוהב אותי?" שאלה גלית.
לפעמים יש רגעים שלא משנה כמה צלם טוב אתה וכמה שלא תנסה לא
תצליח לתפוס את אותם רגעים דרך העדשה של המצלמה. יוסי יושב על
החוף מדמם וצובע את החול והמים בצבעים של ארגמן, השמש שוקעת
בכתום-צהוב, השמיים כחולים, איציק וציפי טסים במכונית אדומה עם
כנפיים ואני אוהב את גלית בכל הצבעים.



מוקדש לגילמור.